עורך דין רשלנות רפואית | נזקי גוף עורך דין רשלנות רפואית | נזקי גוף  Medical Negligence Law Office
רח' קרן היסוד 36, ירושלים
עורך דין רשלנות רפואית | נזקי גוף
     
 

רשלנות רפואית בלידה (13.1.03) - פסק דין

להלן פסק דין אשר ניתן בינואר 2003, במשפט בו הגיש עורך דין ירון מויאל תביעת רשלנות רפואית
בשם אם ובתה. בסוף המשפט נפסקו פיצויים גבוהים לאם ולילדה.

לחצו לקריאת מאמר על רשלנות רפואית בלידה

לחצו לקריאת מאמר על ניהול תביעות רשלנות רפואית

______________________________________________________________________________

תא (י-ם) 1254/96                                                                                   יפה טרלובסקי נ' מדינת ישראל

 

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים 

ת"א 1254/96 

  

בפני: 

כבוד השופט דוד חשין 

  

20/03/2003 





 

בעניין: 

1. יפה טרלובסקי 

2. נעמה טרלובסקי (קטינה) 

   

  

ע"י ב"כ עו"ד 

י' אבימור וי' מויאל 

התובעות 

  

נ ג ד  

  

  

1. מדינת ישראל 

2. ד"ר קוחנובר סמיון

4. ד"ר סינואני גדעון 

  

  

ע"י ב"כ עו"ד 

ר' ערן 

הנתבעים 

 

התובעת 1, הינה אמה של התובעת 2. התובעות הגישו תביעה לפיצויי נזיקין כנגד הנתבעת 1 ושלושה מרופאי בית החולים ע"ש שיבא בתל-השומר (שהמדינה אחראית להפעלתו). התביעה הוגשה בגין רשלנות רפואית עובר ללידת הבת ובמהלכה, שבעטייה נגרמו לבת פגיעות גוף קשות ביותר (נכותה הצמיתה היא בשיעור 100%). בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את אחריותם לנזקי התובעות ואף שלחו לאם הודעה לצד שלישי, שבה ייחסו לה את האחריות לנזקים שנגרמו לבת בלידתה.

 

פסק – דין חלקי (בעניין הנזק)

כללי

רקע - מהות התביעה ופסק הדין החלקי בשאלת האחריות

 

1. התובעת 1, גב' יפה טרלובסקי (להלן – יפה או האם), ילידת 1951, הינה אמה של התובעת 2 (להלן – נעמה או הבת או הקטינה), שנולדה ביום 3.10.93. התובעות הגישו תביעה לפיצויי נזיקין כנגד הנתבעת 1 (המדינה) ושלושה מרופאי בית החולים ע"ש שיבא בתל-השומר (שהמדינה אחראית להפעלתו). התביעה הוגשה בגין רשלנות רפואית עובר ללידת הבת ובמהלכה, שבעטייה נגרמו לבת פגיעות גוף קשות ביותר (נכותה הצמיתה היא בשיעור 100%).

בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את אחריותם לנזקי התובעות ואף שלחו לאם הודעה לצד שלישי, שבה ייחסו לה את האחריות לנזקים שנגרמו לבת בלידתה.

בפסק הדין החלקי שנתתי ביום 26.10.99, לאחר התדיינות קשה ומרה בין הצדדים בשאלת האחריות, דחיתי בשתי ידיי את ההודעה לצד השלישי כנגד האם וקבעתי כי המדינה ושניים מהרופאים, ד"ר קוחנובר וד"ר סינואני, אחראים לנזקיהן של התובעות (להלן – פסק הדין החלקי). הנימוקים לתוצאות שאליהן הגעתי פורטו בהרחבה בפסק הדין החלקי, ואינני רואה צורך לחזור עליהם בפסק דין זה, שעניינו בשאלת הנזק.

 

מינוי מומחים מוסכמים בשאלת הנזק והסכמה על פסיקת פיצויים עיתיים

2. בישיבת בית המשפט מיום 23.11.99, הודיעה ב"כ הנתבעים על הסכמתה למינוי מומחה רפואי אשר יחווה את דעתו בעניין הצרכים השיקומיים של נעמה (הקטינה), וכן למינוי מומחה נפרד שיחווה את דעתו בדבר העלויות למימון אותם צרכים שיקומיים, כפי שיקבעו על ידי המומחה השיקומי. הסכמה זו ניתנה כדי לחסוך את הצורך בהגשת חוות דעת מומחים מטעם הצדדים בעניינים אלה ומתוך מטרה לקצר את הדיון בשאלת הנזק ולייעלו. כן הודיעה ב"כ הנתבעים על הסכמתה, כי הפיצוי העתידי ייעשה בעיקרו על דרך של תשלומים עיתיים, כך שבמרבית ראשי הנזק לא יהא צורך להכפיף את הפיצוי לתוחלת החיים המשוערת של הקטינה (שלגביה הוגשו חוות דעת קוטביות).

בהחלטתי מיום 25.11.99, שניתנה לאחר הודעת ב"כ התובעות על הסכמתו אף הוא למינוי מומחים כאמור ולתשלום הפיצויים העתידיים בדרך של תשלומים עיתיים (הכל כמפורט בהחלטתי מיום 23.11.2002), מיניתי את ד"ר אילנה פרבר, מבית החולים הדסה הר הצופים, כמומחית מטעם בית המשפט בתחום השיקומי. ד"ר פרבר נתבקשה לחוות דעתה בעניין צרכיה של נעמה – לרבות מצבה הרפואי (בהיבט השיקומי), טיפולים, תרופות, מטפלים, אביזרי עזר וכיוצא באלה (וראו גם החלטת ההבהרה מיום 30.11.99). בהמשך ההליך, ולאחר שמיעת הראיות, מיניתי שני מומחים משלימים לעניין יכולת הראייה של נעמה (פרופ' מרין) וצרכי הראייה שלה (גב' שבת).

לאחר שד"ר פרבר הגישה את חוות דעתה, מיניתי את מר גדעון האס, עובד סוציאלי, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום העלויות; ולאחר שהגיש את חוות דעתו מיניתי, על פי המלצתו, שני מומחים משלימים בתחום העלויות של צרכים ספציפיים, כגון: דיור (מר ברלינו), ניידות ומיזוג אוויר (מר קצין).

בהדבק דברים זה, של ההסכמות שהושגו בין הצדדים, עלי לציין בסיפוק כי לאור המלצת בית המשפט, שהנתבעים יקדימו תשלום של מליון ₪ ע"ח הפיצויים (תשלום "מעין תכוף"), הסכימו הנתבעים (ביום 15.12.99) לשלם לתובעות (באמצעות חברת הביטוח ענבל) סכום של חצי מליון ₪ ע"ח הפיצויים שייפסקו לזכותן. זאת, מבלי לגרוע מזכותם לערער על פסק הדין החלקי ובכפוף לזכותם לקבל החזר של סכום זה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) אם ערעורם יתקבל. כן ראוי לציין, כי ביום 16.7.2002 הסכימו הנתבעים לשלם לתובעים סכום נוסף של 200,000 ₪ ע"ח הפיצויים באותם תנאים.

מנגד, צר לי לציין, כי בכך הסתמכו, פחות או יותר, ההסכמות הדיוניות שהצדדים השכילו להגיע אליהן בשלב הדיון בשאלת הנזק, באשר אין כמעט ראש נזק אחד (או ניכוי אחד) שב"כ הצדדים אינם חלוקים בעניינו, בין ביחס לשיעורו או לאופן חישובו ובין ביחס לעצם הזכאות לו.

ואחרון, בטרם אעבור לדון בסוגיית הנזק, שהיא סוגיה מורכבת ועתירת פריטים ופרטים, אף מעבר למקובל בתיקים מסוג זה, אציין כי התובעות הגישו שמונה תצהירי עדות ראשית מטעמן (שעל שניים מהם ויתרו בהמלצת בית המשפט), כאשר המצהירים נחקרו שתי וערב על תצהיריהם (למעט ד"ר תבורי שתצהירו הוגש בהסכמה), ואילו הנתבעים מצדם לא הגישו כל תצהיר עדות מטעמם בעניין הנזק, אלא הסתפקו בזימונן לעדות של שתי פקידות מקופת חולים מכבי שירותי בריאות (להלן – קופת החולים או מכבי).

כן יצוין, כי הנספחים לתחשיבי הנזק הוגשו לתיק בית המשפט בהסכמה, בכפוף לשמירת זכותו של כל צד לטעון בעניין קבילות המסמכים או משקלם הראייתי.

יצוין, כי שני הצדדים ויתרו על זכותם לחקור את המומחים הרפואיים שמיניתי בשלב הדיון בשאלת הנזק (ד"ר פרבר ופרופ' מרין).

 

שהות בבית או במוסד

3. השאלה הראשונה שב"כ הצדדים נדרשו לה בסיכומיהם היא שאלת המקום בו תחיה נעמה - בביתה לצד אמה או במוסד. ביסוד שאלה זו מונחת ההנחה, כי עלות החזקתה של נעמה בביתה תהא גבוהה לאין ערוך מעלות שהייתה במוסד. כדי להשיב עליה, מן הראוי להקדים דברים אחדים על מצבה הרפואי של נעמה כמו גם דברי רקע קצרים על יפה ונעמה.

4. בעמ' 3 לחוות דעתה מסכמת המומחית ד"ר פרבר את מצבה הרפואי של נעמה, כלהלן:

 

"מדובר בילדה בת 6 הסובלת משתוק מוחין על רקע נזק מוחי היפוקסי-איסכמי. סובלת משתוק ספסטי שלם בארבעת הגפים עם התפתחות קונטרקטורות ברוב המפרקים, קיים פגור שכלי עמוק עם תגובות מועטות לסביבה וללא קשר שפתי עם הסביבה וכנראה עיוורון, אי שליטה על הסוגרים. כמו כן ישנן בעיות בליעה קשות שבגללם ניזונה דרך גסטרוסטומיה. עברה ניתוח בקיבתה על מנת למנוע החזר תוכן הקיבה לוושט ובכך למנוע אספירציות שהיו שכיחות במשך 5 השנים הראשונות לחייה. קיימים עדיין קשיי נשימה וצורך במתן חמצן. ידוע על אדנואידים מוגדלים ויתכן בעתיד תזדקק לניתוח. בנוסף סקוליוזיס גבית-מותנית ופריקת פרקי הירכיים דו-צדדית משנית לשתוק שרירי הגו והגפיים.
נכותה בשעור 100% לצמיתות לפי סעיף 29(3)ג".
(ההדגשה שלי – ד' ח').                  

יצוין כאן, כי סיכום זה משקף כבר שיפור רב במצבה של נעמה, בהשוואה למצבה מאז לידתה ועד לניתוח שעברה באוגוסט 1998: קודם לניתוח היא סבלה מבעיות נשימה קשות ודלקות ריאה חוזרות, בגלל אספירציה , והניתוח "שיפר את מצבה הכללי בהרבה" (עמ' 2 לחוות הדעת).

בעמ' 5 לחוות דעתה, תחת הכותרת "עזרת הזולת", קבעה ד"ר פרבר כי נעמה "זקוקה לעזרה סיעודית מלאה 24 שעות ביממה", בהוסיפה שבעת הרחצה ובחלק מהטיפולים תהא זקוקה "לעזרת שני אנשים" (שם).

בעמ' 3 לחוות דעתה פירטה ד"ר פרבר את הממצאים שעלו לאחר שבדקה את נעמה (ביום 29.12.99), בביתה בתל-אביב, בנוכחות אמה והמטפלת הקבועה, כלהלן (כל ההדגשות הוספו):

"בבדיקה
ילדה במצב כללי ותזונתי טוב, נקיה ומסודרת, רגועה. עור נקי ללא פצעים, פריחה או גירויים.
נשימה מחרחרת לעתים משתעלת, אך אינה מסוגלת להוציא ליחה ...
אינה מגיבה לגירוי ראיה [וממצא זה יסוייג בהמשך כפי שעוד נראה - ד' ח'], אך יש רושם שמגיבה לקול אמה, מחייכת, לא תמיד כתגובה, לפעמים ללא שום גירוי חיצוני, בוכה בתגובה לכאב ולאחר שעול, אך נרגעת מהר משנוי תנוחה. אינה מחזיקה את הראש, אינה מסוגלת לשבת ..."

יאמר כבר כאן, בגדר הקדמת המאוחר, כי התיאור החיובי (יחסית כמובן) אודות מצבה של נעמה, כמובא לעיל מתוך ממצאי בדיקתה של ד"ר פרבר, הינו, בין השאר, פועל יוצא ישיר של "הטיפול הסיעודי המצויין" (כלשון ד"ר פרבר) שנעמה זוכה לו בביתה (מאז ששוחררה מבית החולים בגיל שנה וחודש) מאמה, כמו-גם מהמטפלת הפיליפינית הקבועה, גב' פאוליטה ורגרה (להלן – פאוליטה), המטפלת אף היא בנעמה - במסירות רבה ביותר - מאז 1995.

5. להבנת מסירותה המירבית של יפה בטיפולה בבתה נעמה – במסירות נפש ממש – יהיה זה מועיל להביא כאן דברי רקע קצרים על האם והבת.

יפה, בת 51 כיום, רווקה, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, היתה כבת 42 וללא ילדים עובר ללידתה של נעמה. יפה הרתה את נעמה לקראת סוף 1992, לאחר שתי הפלות קודמות, האחרונה שבהן בתחילת אותה שנה. בשל גילה, ולאחר שהרתה שוב באמצעות טיפול באיקקלומין, שויכה יפה לקבוצת נשים בהריון בסיכון גבוה. מטעם זה, המעקב אחר הריונה עם נעמה נעשה בהקפדה יתירה, תוך מעקב צמוד וביצוע בדיקות רבות מעבר לאלו הנעשות בכל הריון אחר. הריונה עם נעמה, כך התברר בדיעבד, היה בבחינת ההזדמנות האחרונה עבורה להרות ולחוות את חוויית האמהות. שכן, למרבה הצער, חרף נסיונותיה להרות שוב וללדת, לא הצליחה בכך (למעט הריון ספונטני שהסתיים בהפלה ספונטנית כעבור כחודשיים). לנוכח כשלון נסיונותיה, ולאור גילה ושיטות ההפרייה הנהוגות בארץ, זנחה יפה נסיונות אלה (וראו סעיפים 16-17 לתצהיר עדותה). יפה הינה המשפחה היחידה של נעמה, ונעמה הינה למעשה משפחתה היחידה של יפה (שהוריה הלכו לעולמם מזמן, ואין היא מקיימת קשרים עם אחותה היחידה). למען שלמות התמונה יש להוסיף, כי "התמזל מזלם של יפה ונעמה", כדברי ב"כ התובעות, שפאוליטה, המטפלת הקבועה של נעמה, נקשרה לנעמה ויפה – והפכה לחלק מהמשפחה המורחבת.

מאז שחרורה של נעמה מבית החולים (בנובמבר 1994) ועד היום, מתמודדת יפה, בעזרת פאוליטה (מאז 95'), בטיפול בנעמה ובדאגה לצרכיה על כל הכרוך בכך - לרבות מול גורמים פרטיים ורשויות, שהינם בגדר חלק בלתי נפרד מהדאגה לאנשים נכים במדינת ישראל. כדי שהתמונה לא תהיה חסרה, אוסיף, כי גם במשך אשפוזה הארוך של נעמה במחלקת שיקום ילדים (מאז היתה בת 3 חודשים ועד לגיל 13 חודשים) שהתה יפה לצידה, וכמעט שלא משה ממיטתה: "גרתי עם נעמה בבית החולים, במחלקת שיקום ילדים" (סעיף 12 לתצהירה).

על רקע כל הדברים האלה, אעבור עתה לדון בשאלת מקום מגוריה של נעמה, שהינה בת 9 כיום: בבית אמה, כטענת התובעות, או במוסד, כטענת הנתבעים.ב

6. פתח דבר אומר, כי באתי למסקנה שבנסיבות המקרה טובתה של נעמה – טובתה המוכחת, להבדיל מזו המשוערת - מחייבת את המשך מגוריה בביתה, לצד אמה (ופאוליטה), ולא במוסד.

בע"א 6978/96 סמדר עמר (קטינה) נ' קופ"ח הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, נאמר מפי כבוד השופט אור:

"דין הוא, שקביעת הפיצוי בנזיקין תעשה על יסוד בחינת מצבו של הניזוק העומד בפני בית המשפט ומתוך ניסיון לקבוע את הדרך הנכונה לפיצויו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, כשלנגד עיני בית המשפט עומדת המטרה להשיב את המצב לקדמותו. אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פיתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק. במסגרת זו, יתן בית המשפט את דעתו גם לכך ששהות הניזוק בבית תאפשר לו נגישות רבה יותר אל אחרים, דבר אשר יאפשר לו לשמור על אורח חיים התואם את מצבו, ומאפשר לו גירוי אינטלקטואלי ואפשרות להנות מאותם עיסוקים ומגע עם אחרים אשר הוא מסוגל להם בנכותו. יש להעדיף את הטיפול בבית על זה שבמוסד, גם במקרה שהטיפול בבית יש בו להגדיל את תוחלת החיים של הניזוק" (שם, פסקה 5; ההדגשות שלי – ד' ח'). 

לאור עקרונות אלה, אבחן עתה את טענותיה של ב"כ הנתבעים בעניין מקום מגוריה העתידיים של נעמה.

7. גם ב"כ הנתבעים מסכימה כי "כי מקום שהנפגע מפיק תועלת מהמגורים בביתו, מידת הדין והצדק מחייבת את המשך החזקתו בבית, אף אם מדובר בעלות גבוהה לאין ערוך ממגורים במוסד" (עמ' 3 לסיכומיה; בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בת"א (י-ם) 756/92 אסרף מתתיהו, קטין נ' דיאמנט ואח', תקדין מחוזי). בהתאם לכך היא טוענת - וטענתה זו מקובלת עלי - כי אף בענייננו ההכרעה בשאלת מגורי הקטינה צריכה להיבחן לאורה של שאלה אחת, מרכזית ומהותית, קרי: טובת הקטינה, וזאת, כאמור, "בהתעלם משאלת העלויות" (שם). ב"כ הנתבעים מוסיפה וטוענת, "שבמידה וניתן היה להצביע על תועלת, ותהא תועלת זו המינימלית ביותר, לאיכות חייה של הקטינה, אשר תופק מן המגורים עם אמה, ההכרעה בסוגיה הינה מלאכה פשוטה ומהירה" (שם). אכן כן. ואולם, לטענתה, "התמונה המצטיירת הנה כי למרבה הצער לקטינה אין כל הנאה (במובן הרחב של המלה) בשהותה בבית אמה" (עמ' 4 לסיכומיה); ולפיכך, מגיעה היא למסקנה כי "טובת הקטינה אינה מחייבת מגוריה בבית אמה, ואין כל מניעה שהיא תתגורר במוסד מתאים" (שם). ב"כ הנתבעים סומכת את טיעונה על מה שנראה בעיניה כמסקנתם של המומחים והמטפלים השונים בדבר אי יכולתה של נעמה ליצור קשר עם הסביבה, באומרה לעניין זה את הדברים הבאים (בעמ' 3):

"כפי שהודגם לעיל, מסקנתם של המומחים והמטפלים השונים הינה כי ככל הנראה הקטינה איננה יוצרת קשר עם סביבתה. הקטינה איננה מגיבה לגירויים אודיטורים או ויזואליים, ומשמיעה לעיתים חלקי הברות שאינם עולים כדי יצירת תקשורת עם הסובב אותה. למצער, אף אם לקטינה יכולת ראיה כלשהיא, היא איננה מפיקה הנאה כלשהיא מיכולת זו – בשל הפיגור הפסיכומוטורי העמוק ממנו היא סובלת. לפיכך, אין לקטינה יכולת להנות ממחיצת אמה" (ההדגשה שלי – ד' ח').

8. אין אני שותף למסקנה גורפת ונחרצה זו של ב"כ הנתבעים, וגם אינני מקבל את הטענה כי נעמה איננה מגיבה לגירויי שמיעה או ראיה. אפרט ואנמק.

 

ראשית, חוות הדעת הרפואית של ד"ר פרבר תומכת בטענת האם שנעמה מגיבה לגירויי שמיעה, מחייכת, ומגיבה לקולה המוכר לה (וראו, כדוגמא, עדותה של האם בסעיף 21 לתצהירה וכן בחקירתה הנגדית בעמ' 732 ואילך לפרוטוקול המוקלט מיום 30.11.00). כך, בעמ' 3 לחוות דעתה, תחת הכותרת "בבדיקה", ציינה ד"ר פרבר: "אינה מגיבה לגירוי ראיה, אך יש רושם שמגיבה לקול אמה, מחייכת, לא תמיד כתגובה, לפעמים ללא שום גירוי חיצוני ..." (ההדגשה שלי – ד' ח'). דברים דומים לכך כתב גם הרופא המטפל של נעמה, ד"ר אורי תבורי (העובד בשירות המדינה), במכתבו לפרופ' שטיינברג (המומחה מטעם התובעות בתחום הנוירולוגי) מיום 19.4.97 (נספח ו/2 לתצהיר התובעת), לאמור: "יש לציין שנעמה מגיבה בחיוך למגע מוכר ונעים ויתכן לקול מוכר וגרוי אור חזק. נעמה מגיבה בבכי לכאב ויתכן גם לקול בלתי מוכר ..." (ההדגשות שלי – ד' ח'). בהקשר זה אציין, כי מאחר שתוכן מכתבו של ד"ר תבורי בנקודה זו עולה בקנה אחד עם חוות דעתה של ד"ר פרבר, אינני רואה כל מניעה להסתמך גם עליו כמקור נוסף לחיזוק ממצאיה של ד"ר פרבר (ראו החלטתי מיום 30.11.2000 בעמ' 800 לפרוטוקול המוקלט ש' 18-21). הערה: כל ההפניות לפרוטוקול מיום 30.11.2000 הן לתמליל המתוקן של פרוטוקול זה (שבטעות צויין עליו 30.11.2001), אלא אם כן צויין מפורשות כי ההפניה היא לתמליל הישן של הפרוטוקול.

שנית, אמנם בחוות דעתה ציינה כאמור ד"ר פרבר כי נעמה "אינה מגיבה לגירוי ראיה" (ההדגשה שלי - ד' ח'). ואולם, מאחר שד"ר פרבר איננה מומחית בתחום הראיה, מיניתי את פרופ' ש' מרין כמומחה מטעם בית המשפט בתחום ספציפי זה (וראו החלטתי מיום 10.12.2000). בחוות דעתו מיום 11.1.2001, תחת הכותרת "ממצאים רפואיים", כתב פרופ' מרין: "בבדיקה שערכתי כאמור: תפקודי הראיה לא ניתנים למדידה מדויקת. התרשמתי כי נכונים דברי האם שהילדה רואה חפצים ששמים לה לפני העיניים" (ההדגשה שלי – ד' ח'). בעקבות זאת, בתשובתה (מיום 20.3.2001) לשאלות הבהרה של ב"כ התובעות, כתבה ד"ר פרבר כלהלן:

"בתשובה למכתבך מ-8.3.2001, עיינתי במסמכים הבאים: חוות דעתו של פרופ' ש. מרין ..., דו"ח של גב' א. הורוביץ, מרפאה בעסוק ממרץ 2000, מכתב מגב' דנה פלג מ-7.8.2000 ומכתב מגב' ביאטריס פרישר קלינאית תקשורת מ-9.11.2000. כמו כן שוחחתי עם פרופ' מרין בנושא הטפולים לנעמה.
להלן תשובותיי לשאלות ההבהרה:
א'3 לאור התקדמותה, רצוי שיהיה מחשב ולוח תקשורת בביתה.
ב'3 אין לי מספיק ידע בנושא צעצועים לימודיים. עדיף לקבל רשימה ממרפאה בעיסוק שעובדת בתחום" (ההדגשה שלי – ד' ח').

לאור סעיף ב'3 בתשובתה האמורה של ד"ר פרבר, מיניתי את הגב' יפה שבת, מהפיקוח הארצי לעוורים, כמומחית מטעם בית המשפט לשם מתן חוות דעת בשאלת צרכיה של נעמה "בכל הנוגע לצעצועים לימודיים או טיפולים ראייתיים אחרים". בחוות דעתה ציינה גב' שבת: "לא נראה שמצליחה להגיב לגירוי חזותי ללא גירוי שמיעתי בתנאי החדר המואר. נראה ששימוש בלומדות המשלבות קול וגירויים חזותיים, המאפשרות אינטגרציה חושית טובות יותר עבור נעמה, ומניעות אותה להמשך הפעילות" (שם, בעמוד השני). בהמשך חוות דעתה, המליצה גב' שבת על אמצעים שונים אשר יתרמו לגריית הראייה של נעמה, בהביעה את בטחונה "שאמצעים אלו ישפרו את איכות חייה ויוסיפו חיוך לפניה" (שם).

העולה מחוות דעת המומחים, כי נעמה מגיבה גם לגירויי ראייה, ולו רק בעזרת תיווך של גירויי שמיעה. על כן, אין מקום לבחון את שאלת מקום מגוריה של נעמה - בבית או במוסד - כאילו מדובר היה בילדה עיוורת שאינה מגיבה כלל לגירויי ראייה.

בהדבק דברים זה אוסיף, כי מאז ספטמבר 1999 מבקרת נעמה בקביעות בבית הספר "ונצואלה" שבמסגרת החינוך המיוחד, בו היא מקבלת, בין היתר, "טיפול במוסיקה, באומנות, טיפול בגרייה וטיפול התפתחותי" (עמ' 2 לחוות הדעת של ד"ר פרבר).

 שלישית, השיקול של השפעת מקום מגוריה של נעמה על תוחלת חייה ושיקול ההמשכיות של הטיפול המצויין לו היא זוכה בביתה. בסיכומיה (בעמ' 2), בפרק שעניינו "מצבה הרפואי של הקטינה – לצורך הערכת צרכיה", ציטטה ב"כ הנתבעים מתוך עמ' 2 לחוות דעתו של המומחה הנוירולוגי מטעם התובעות, פרופ' א' שטיינברג, בה ציין ביחס לנעמה: "בדיקה התפתחותית – כמעט ללא תנועות ספונטניות, מחייכת בלתי- אדקווטית, לא ממקדת מבט, מגיבה לקולות, משמיעה מעט הבהרות". כיוון שכך, אפנה למובאה אחרת, מתוך עמ' 2 לחוות דעתו המשלימה של פרופ' שטיינברג, שב"כ התובעות הפנה אליה בסיכומי תשובתו (בעמ' 4), לאמור: "התובעת נמצאת כיום בביתה, ומטופלת בצורה אופטימלית על ידי האם. הנני סבור כי עובדה זו היא בעלת חשיבות משמעותית להארכת תוחלת חייה , שכן טיפול מסור ואוהב, הקפדה על מניעת פצעי לחץ, הקפדה על האכלה נכונה, והתייחסות מירבית ומהירה לסיבוכים אפשריים יש בכוחם לשפר את תוחלת החיים. תנאים כאלו ניתנים למימוש טוב בהרבה בתנאי בית בהשוואה לתנאי מוסד" (ההדגשות שלי – ד' ח').

די בשיקול זה של הארכת תוחלת חיי הקטינה, כשלעצמו, כדי להמשיך את המצב הקיים של מגורי נעמה בביתה לצד אמה (ופאוליטה). שכן, אין חולקין כי נעמה זוכה לטיפול סיעודי מצויין בביתה וכי עז הוא רצונה של האם להמשיך ולהעניק לה את הטיפול הטוב והמיטיב, כפי שרק הורה מסור ואוהב מסוגל להעניק לבשר מבשרו. כל הראיות והעדויות בתיק זה מלמדות זאת. כדי שלא להאריך, אסתפק בציטוט מתוך דבריה של ד"ר פרבר, המומחית מטעם בית המשפט, בתשובתה מיום 5.4.2000 לב"כ הנתבעים:

"נעמה מקבלת בבית טפול סעודי מצויין והשגחה רפואית נאותה במסגרת קופ"ח. האם נחושה בדעתה לטפל בנעמה בבית ועושה זאת בהצלחה רבה במשך ה-5 השנים האחרונות. במקרה זה לא נראה לי שיש הצדקה רפואית לשהותה במוסד" (ההדגשה שלי – ד' ח').

 

אכן כן, שמא וברי – ברי עדיף.

 

9. לאור כל האמור, דוחה אני את טענת ב"כ הנתבעים לפיה "אין לקטינה יכולת להנות ממחיצת אמה". נהפוך הוא. אני קובע אפוא כי טובתה המוכחת של נעמה והשבת מצבה לקדמותו (הכל יחסית למצבה כמובן) מחייבות את המשך מגוריה בביתה לצד אמה. פסיקת הפיצויים למימון צרכיה הטיפוליים והשיקומיים השונים של נעמה תיעשה אפוא בהתאמה לקביעה זו.

10. בסיכומיה העלתה ב"כ הנתבעים טענה חלופית, לפיה, כשתגיע נעמה לגיל 18 תהא האם בת 60, ויש להניח שבגיל זה לא תוכל עוד לטפל בבתה, באשר זו כבר לא תוכל להפיק יותר תועלת מהמגורים לצדה. לכן, כך משתמע מטענתה, יש להגביל את מגוריה של נעמה בביתה לצד אמה עד אשר תגיע לגיל 18. אינני רואה צורך להידרש לטענה זו, שלא הוכחה ואינה אלא בגדר השערה. מכל מקום, כפי שכבר ציינתי, הוסכם בין הצדדים כי הפיצויים העתידיים בתיק זה ייעשו על דרך של תשלומים עיתיים, ולכן, אם יתברר בעתיד כי הקטינה עברה לגור במוסד (בין לפני גיל 18 ובין לאחריו), יוכלו הנתבעים לפנות לבית המשפט בבקשה לשנות את הפיצויים בהתאם לשינוי שיחול במקום מגוריה של נעמה (אם יחול).

11. ועוד בעניין התשלומים העיתיים: חרף הסכמת הצדדים בעניין זה, טען ב"כ התובעות בסיכומיו כי על סמך חומר הראיות בשאלת תוחלת חייה של נעמה, לבית המשפט מסור שיקול הדעת המלא "להחליט אילו מן התשלומים יעשו על דרך התשלום העיתי ואילו יעשו על דרך של פיצוי חד פעמי" (שם, סעיף 40.6 לסיכומיו). לחלופין, ביקש, שבית המשפט יקבע פיצוי חד פעמי עד גיל 27, ולחלופין עד גיל 20, "הוא המועד שעליו לא יכולה להיות מחלוקת כי התובעת מס' 1 תמשיך ותטפל בנעמה בטיפולה המסור, וממועד זה כי יקבע פיצוי עיתי" (שם, סעיף 40.8). ב"כ הנתבעים חלקה עליו בתוקף, באומרה כי התשלום העיתי בתיק זה "איננו עפ"י פסיקת בית המשפט אלא על פי הסכמת הצדדים שהושגה בתחילת הדיון בשאלת הנזק". במחלוקת זו שבין ב"כ הצדדים, דעתי כדעתה. הטעם לכך נעוץ בדברים שרשמתי בסעיף 2 להחלטתי מיום 23.11.99 ("לנוכח ההסכמה המצטיירת כי הפיצוי העתידי ייעשה בעיקרו על דרך של תשלום עיתי, נראה לי כי אין צורך לעסוק בשאלת תוחלת חייה של התובעת 2"), מזה, ובנוסח הודעתו של ב"כ התובעות על הסכמתו לפסיקת הפיצויים על דרך העקרון של תשלומים עיתיים ("הכל כפי שפורט בהחלטת כב' השופט"), מזה. עם זאת, כפי שב"כ הנתבעים עצמה מציינת (בעמ' 5 לסיכומיה), עדיין יש מקום גם לתשלום חד פעמי בגין רכיבים עתידיים שונים, בנוסף לתשלומים בגין נזקי העבר.

ומכאן, לדיון בראשי הנזק השונים. ככלל, הדיון ייערך לפי הסדר שבסיכומי התובעות, בכפוף לשינויים אחדים, והעיקרי שבהם הוא, שאדון תחילה בנזקי הקטינה, להבדיל מנזקי האם. עם זאת, הדיון בראש הנזק של עזרה וסיעוד ייערך במשולב, בהתייחס לקטינה ולאם גם יחד, וזאת לאור העובדה שהאם היא זו שטיפלה בנעמה עד היום (ביחד עם פאוליטה כאמור) ולאור נחישותה של האם להמשיך ולטפל בה בביתה, עליה עמדתי לעיל.

 

נזקי הקטינה (התובעת 2)

עזרה וסיעוד - כללי

12. בטרם אדון בצרכיה של נעמה בעזרת הזולת וסיעוד - בעבר ובעתיד - אציין כאן בקווים כלליים את ציוני הדרך העיקריים בתולדותיה של נעמה ובטיפוליה הרפואיים והסיעודיים, כפי שפורטו בחוות דעתה של ד"ר פרבר (תחת הכותרת "תולדות המקרה"), בשני תצהיריה של האם ובעדותה (בעמ' 656-797), וכן בתצהירה של פאוליטה ובעדותה (בעמ' 582-602).

א. נעמה נולדה ביום 3.10.93 בבית החולים על שם שיבא בתל השומר (להלן - בית החולים). במשך שלושת החודשים הראשונים לחייה שהתה בטיפול נמרץ ילדים ואח"כ בפגייה. האם לא טיפלה בה בחודשים אלה (אף כי שהתה פיזית במקום), בין היתר משום שבאותה עת נעמה היתה עדיין מחוברת למוניטור והטיפול בה נעשה על ידי אחיות הפגייה.

בינואר 1994, בגיל 3 חודשים, הועברה נעמה לאישפוז ביחידת שיקום ילדים בבית החולים, שבה שהתה במשך כעשרה חודשים. בגיל 7 חודשים עדיין היתה מחוסרת הכרה והיה רעד מיאוקלוני. היא ניזונה דרך הזונדה ובהמשך בוצעה גסטרוסטומיה. במשך כל התקופה הזאת שהתה האם כל העת ליד מיטתה וסעדה אותה.

ב. בנובמבר 1994, בגיל 13 חודשים, שוחררה נעמה מבית החולים ועברה לגור עם אמה בדירתה השכורה, שהיתה מצויה אז בקומה השלישית בבניין (ללא מעלית) שברחוב בן-עטר בדרום תל-אביב. כחודשיים לאחר מכן, בסוף ינואר 1995, הגיעה פאוליטה, המטפלת הקבועה של נעמה (בנוסף לאם). עד להגעתה של פאוליטה שכרה האם את שירותיהם של מטפלים שונים על בסיס שעות, מה שאיפשר לה לצאת רק לצורך סידורים דחופים (כמו קניות, הבאת תרופות וכד'). בשנתיים הראשונות שלאחר שחרורה לביתה קיבלה נעמה טיפולים רפואיים במסגרת טיפולי בית של בית החולים איכילוב. המסגרת כללה ביקורי רופא, אחות דיאטנית וטיפולי פיזיותרפיה פעמיים בשבוע. לאחר מכן עברה לטיפול אמבולטורי. היא היתה גם בהשגחת רופא ילדים ונוירולוג ילדים. בגיל שנה וחצי הופסק הטיפול האנטיאפילפטי. בנובמבר 1996 עברה ניתוחים אורתופדיים בביה"ח אסף הרופא. מגיל 3 החלה נעמה לבקר בגן ילדים, אך זאת לתקופות קצרות בלבד, עקב ריבוי מחלות, חום וזיהומים שהתפתחו בגופה.

באוגוסט 1998 – לאחר שסבלה לעיתים קרובות מבעיות נשימה קשות ודלקות ריאה חוזרות בגלל אספירציה - עברה נעמה ניתוח FUNDOPLICATION אשר שיפר בהרבה את מצבה הכללי. אחרי הניתוח הזה לא היו יותר אפיזודות של אספירציה. מאז אושפזה רק פעם אחת נוספת, במאי 1999, בגלל חשד למחלת השעלת.

מספטמבר 1999, החל מגיל 6, מבקרת נעמה בקביעות, 4 ימים בשבוע (ימי ב-ה), בבית הספר "ונצואלה" שבמסגרת החינוך המיוחד. פאוליטה מביאה אותה לשם במונית ונשארת צמודה אליה כל 6 שעות הלימודים - מהשעה 8:00 עד לשעה 14:00 - מאכילה אותה, מחליפה טיטול ועוזרת בהפעלתה. במסגרת זו מטופלת נעמה, בין היתר, במוסיקה, באומנות, טיפול בגרייה וטיפול התפתחותי. כן טופלה במסגרת זו פעם בשבוע בפיזיותרפיה - טיפול שהופסק בספטמבר 2000 מחמת חוסר בכח אדם (נעמה קיבלה ומקבלת עוד שני טיפולי פיזיותרפיה בשבוע בביתה).

ג. לעתיד - מיום פסק הדין ואילך: יוצא אני מן ההנחה כי המצב הקבוע והיציב הקיים כיום יימשך גם בעתיד, לרבות ביקוריה של נעמה בבית הספר במסגרת החינוך המיוחד, שיימשכו באותה מתכונת עד הגיעה לגיל 18.

13. מקובלת עלי טענת ב"כ התובעות, כי נקודת המוצא לפיצוי בגין ראש הנזק של עזרה וסיעוד צריכה לעגן עצמה בקביעותיה של ד"ר פרבר לפיה נכותה הקשה של נעמה מצריכה עזרה סיעודית מלאה 24 שעות ביממה, כאשר בחלק מהטיפולים העזרה צריכה להינתן ע"י שני מטפלים במקביל. כן מקובלת עלי עקרונית טענתו כי קביעותיה של ד"ר פרבר לגבי צרכיה הסיעודיים של נעמה כיום, יש בהם ככלל (לא תמיד ולא בכל) כדי להוות אינדיקציה לגבי צרכיה הסיעודיים בעבר. לפיכך, הפיצוי על העבר ייקבע עפ"י שתי התקופות שציינתי לעיל (לפני השחרור מביה"ח ולאחריו). היינו, אינני מקבל את טענתה של ב"כ הנתבעים, כי בפסיקת הפיצויים יש להבחין בין 4 תקופות שונות (עמ' 14-16 לסיכומיה). לכאורה, ניתן היה לסבור כי את פרק הזמן שלאחר שחרורה של נעמה מבית החולים, יש לחלק לשתי תקופות משנה: התקופה שלפני הניתוח מאוגוסט 1998, בו שופר בהרבה מצבה הכללי, והתקופה שלאחר הניתוח. ברם, לאחר שבחנתי מקרוב את מהות הטיפולים והיקף הסיעוד שנעמה נזקקה להם בכל אחת משתי תקופות המשנה הללו, באתי למסקנה כי אין בהם כדי להצדיק הבחנה לעניין פסיקת הפיצויים. מה עוד, שלעניין הטיפול המוגבר ו"העודף" בתקופת המשנה שלפני הניתוח, יש לתת את הדעת, כטענת ב"כ הנתבעים, כי מדובר בתקופה שבראשיתה היתה נעמה בת 13 חודשים ובסופה בת פחות מחמש שנים, תקופה שבה גם ילד בריא נזקק להשגחה מתמדת וטיפול מרובה של הוריו, לא רק בשעות היום אלא גם בשעות הלילה. לפיכך, ולאור הסיעוד המלא (24 שעות ביממה) והטיפולים האקטיביים הלא מעטים שנעמה זקוקה להם גם היום - לאחר הניתוח - ולנוכח סדר יומה של נעמה היום, החלטתי שאין מקום לחלק את התקופה שלאחר השחרור מבית החולים לשתי תקופות משנה.

ומכאן – לדיון בסיכומי הפיצויים שיש לפסוק בכל אחת משתי התקופות האמורות.

 

הפיצוי לעבר (עזרה וסיעוד)

התקופה הראשונה: אוקטובר 1993 - אוקטובר 1994   

14. כזכור, בתקופה זו היתה נעמה מאושפזת בבית החולים במשך 13 החודשים שלאחר לידתה, מהם 10 במחלקת שיקום ילדים. בסעיפים 12 ו-13 לתצהיר עדותה, שהאמור בהם לא נסתר, מתארת האם את נסיבות מעברה של נעמה למחלקת שיקום ילדים ואת הטיפול הצמוד שהעניקה לה בתקופת אישפוזה בה, כלהלן:

"12. ... בגיל שלושה חודשים עברה נעמה לשיקום ילדים, התנאי למעברה היה שמישהו ישהה על יד מיטתה 24 שעות ביממה, הסכמתי ... בתוקף הנסיבות הייתי אני המשפחה היחידה של נעמה ואכן במשך עשרת החודשים הבאים נכנסתי לתקופה מטורפת בה גרתי עם נעמה בבית החולים, במחלקת שיקום ילדים.

13. מחלקת שיקום הילדים בתל השומר מהיותה עדיין בחיתוליה סבלה ממחסור קשה בכח אדם סיעודי, וההשקעה בנעמה היתה רק שלי, לעתים הייתי חייבת לצאת לכמה שעות לצורך סידורים, ויצאתי בחשש רב, בגלל הידיעה שאין אחות בחדר של נעמה, ואם קורה משהו, אין ודאות שמישהו ישגיח בכך. לאורך כל עשרת החודשים הללו היתה נעמה חולה לעתים תכופות, עם חומים גבוהים, ולא מעט פעמים מצאתי את עצמי עושה לה באמצע הלילה אמבטיה פושרת להורדת החום, לאחר שכל התרופות שקיבלה לשם כך לא עזרו. בתקופה זו קבלה נעמה גם תרופות נגד פרכוסים, שגרמו לה לאפטיות וחוסר תגובה, ובמחלקה החליטו שהיא במצב של חוסר הכרה וגטטיבי (צמח). אני סירבתי לקבל אבחנה זו ...".

ב"כ הנתבעים חולקת על תיאור זה של האם בתצהיר עדותה. היא אומנם מאשרת כי "אין עוררין על כך שמצבה של הקטינה בתקופה זו היה קשה" (עמ' 14 לסיכומיה), אך מוסיפה כי אין גם עוררין על כך שהצוות הרפואי בבית החולים טיפל בנעמה במסירות, בנאמנות ובמקצועיות 24 שעות ביממה, מה שאיפשר את שחרורה במועד בו שוחררה. כן היא טוענת כי במהלך רוב התקופה האמורה היתה נעמה מחוסרת הכרה, ניזונה באופן מלאכותי על-ידי צינורות זונדה (ובהמשך בוצע גסטרוסטומיה), דבר שמנע מהאם ליטול חלק "בעל משמעות אישית, ולו בפעולת האכלתה" (שם). עוד טוענת ב"כ הנתבעים, כי לא הובאה כל ראיה מטעם התובעות לצורך בנוכחות של האם במשך כל היום כטענתה (עמ' 10 לסיכומיה).

במחלוקת זו שבין הצדדים – ומבלי להמעיט מתרומתו של הטיפול שניתן לנעמה על ידי הצוות הרפואי – מקבל אני את גירסתה של האם. בנסיבות אלו, כאשר תנאי למעברה של נעמה למחלקת שיקום ילדים היה שמישהו ישהה ליד מיטתה 24 שעות ביממה, וכאשר האם אכן שהתה לצידה לצורך טיפול בה במשך כל אותה תקופה, כמתואר על ידה, לא יכול להיות ספק בכך, כי מוטל על הנתבעים לשלם בגין העזרה והסיעוד שהושיטה האם לבתה (וראו כדוגמה, ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, וכן ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). שהרי, אין המדובר כאן בהשגחה רגילה של הורה על ילדו הרך, שכל הורה חב בה; אף לא בחובת ההשגחה של הורה כלפי ילדו הנכה, ולו גם נכה בשיעור 100%, כי אם בהשגחה שהיתה בגדר פיקוח נפש ממש. במסקנתי זו מסתמך אני לא רק על עדותה של האם, הנתמכת עובדתית במצבה הרפואי הקשה של הקטינה באותה עת, אלא גם על דרישת בית החולים שמישהו ישהה ליד מיטתה במחלקת שיקום ילדים 24 שעות ביממה, כמו גם על אורך התקופה שבה שהתה נעמה באותה מחלקה (10 חודשים). ומן המותר לחזור ולומר, כי אין דומה השגחה כללית על קטין, אשר מתפקד כהלכה ככל ילד בן גילו, להשגחה על קטין במצבה הרפואי והשכלי של נעמה, עליה נדרשת השגחה תמידית וצמודה (השוו לדברי כבוד השופט אור בע"א 4641/94, 5651/94 כהן, קטין נ' עירית תל-אביב יפו, פ"ד  נ(1) 422, בעמ' 434).

העולה מן האמור הוא, כי השאלה הצריכה לפנים היא, מהו גובה הפיצוי שיש לפסוק בגין תקופה זו - ובאיזה ראש נזק?

15. הנתבעים מציעים לפצות את האם בגין הסיעוד המיוחד לקטינה בשכר ראוי גלובלי של 1,000 ₪ לחודש, ובסה"כ 13,000 ₪ (בתוספת ריבית) עבור 13 החודשים שמיום לידתה של הקטינה ועד לשחרורה מבית החולים. הצעתם זו באה מתוך התחשבותם בטרחה שבגידול תינוק בריא מצד אחד, ובשהות הקטינה בבית החולים מצד שני. ודוק: הנתבעים מציעים פיצוי זה במסגרת ראש הנזק של עזרה וסיעוד לקטינה, ולא בשל הפסד השתכרות של האם בתקופה זו.

התובעות לעומתם מציעות לפסוק לאם פיצוי בסך 7,050 ₪ לחודש, החופף לטענתן את גובה השכר הממוצע במשק בעת הגשת סיכומיהן. הן מציעות כי פיצוי זה (בתוספת ריבית) ישולם רק החל מיום 1.4.94 (ולא מיום הלידה), בצאתן מן ההנחה (לטובת הנתבעים) כי האם היתה חוזרת למעגל העבודה רק כעבור חצי שנה מאז לידתה של נעמה (סעיפים 6.5 ו-6.6 לסיכומיהן). ודוק: התובעות מציעות פיצוי זה בגדר ראש הנזק של אובדן ההשתכרות שנגרם ליפה (האם) בתקופה זו בשל טיפולה בנעמה, ולא במסגרת ראש הנזק של עזרה וסיעוד; אך זאת, יובהר כבר כאן, רק ביחס לתקופה שמיום 1.4.94 ועד לשחרורה של נעמה מבית החולים בנובמבר 94' (במלאת לה 13 חודשים), בעוד שלגבי התקופה שלאחריה, דהיינו מיום שחרורה של נעמה מבית החולים ועד היום, מבקשות הן במסגרת ראש הנזק של עזרה וסיעוד פיצוי בסך 6,000 ₪ לחודש עבור טיפולה של האם בנעמה (סעיף 8.8 לסיכומיהן), והוא בנוסף לפיצוי בסך 7,050 ₪ לחודש בגין אובדן ההשתכרות של האם מיום שחרורה של נעמה ועד היום (סעיף 6.6 לסיכומיהן), וכל אלה בנוסף לפיצוי שהן תובעות במסגרת ראש הנזק של עזרה וסיעוד בגין טיפולה של פאוליטה בנעמה החל מינואר 95' ועד היום.

16. לאור מורכבות תביעתן וטיעונן של התובעות בעניין זה, אקדים ואומר (אמירה התקפה לכל התקופות שבהן טיפלה ותטפל בנעמה), כי יפה איננה זכאית לפיצוי כפול בגין טיפולה בנעמה – הן בראש הנזק של הפסד השתכרות והן בראש הנזק של עזרה וסיעוד – כי אם (במקרה הנוח ביותר מבחינתן של התובעות) בפיצוי הגבוה מביניהם. למעשה, יפה לא איבדה את השתכרותה אלא נאלצה בכורח הנסיבות המצערות לוותר על עיסוקה כעצמאית כדי לטפל בנעמה בתה (כפי שהיא עצמה מציינת בסעיף 44 לתצהיר עדותה). כלומר, שניתן לראותה כמי שהמירה את עיסוקה כעצמאית בעבודה כמטפלת. על-כן, אם הפסד ההשתכרות שנגרם ליפה עקב טיפולה בנעמה גבוה מהשכר הראוי למטפלת ישראלית בגין אותה עזרה וסיעוד, יש לחייב את הנתבעים בתשלום הסכום הגבוה מבין השניים, שהרי החלטתה של יפה להקדיש את זמנה לטיפול בנעמה בתה היתה לא רק סבירה אלא חיונית ממש (השוו לדברי כבוד השופט מצא בע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673, 685). לעומת זאת, אם השכר הראוי למטפלת ישראלית בגין אותו טיפול גבוה מהשתכרותה של יפה, לולא ויתרה על עיסוקה כעצמאית עקב טיפולה בנעמה, היא איננה זכאית אלא לשכר בגובה שכרה של המטפלת.

17. לאור דברים אלה, ולאחר שבאתי למסקנה כי בגין טיפולה המוגבר ו"העודף" של יפה בנעמה תינוקתה בתקופה הראשונה יש לפסוק פיצוי בגין סיעוד בהיקף של 8 שעות ביממה, השאלה הצריכה עתה לפנים היא, האם כושר ההשתכרות החודשי של יפה עלה על שכרה החודשי של מטפלת ישראלית, על בסיס יום עבודה בן 8 שעות ביום. תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אנמק בקצרה. ראשית, על פי מכתב ההבהרה מיום 25.6.00 של המומחה האס, שכרו החודשי של מטפל ישראלי ליום עבודה בן 8 שעות עבודה ביום, בהעסקה ישירה, הינו כ-4,000 ₪ (3,000 ₪ משכורת בסיסית + 25% לתנאים סוציאלים), כאשר לשכר זה יש להוסיף כ-2,000 ₪ לחודש בגין עבודת ערב, לילה שבת וחג, ובסה"כ כ-6,000 ₪ לחודש, נכון ליוני 2000 (וראו גם עדותו של המומחה האס בעמ' 607-609 לפרוטוקול, שם נקב בסכום של 17,400 ₪ עבור שלושה עובדים סיעודיים כאלה). יצויין, כי השכר הממוצע במשק בחודש יוני 2000 עמד על 6,347 ₪ בחודש.

שנית, אינני מקבל את טענת ב"כ התובעות לפיה "לימוד וניתוח הנתונים שבפני ביהמ"ש, עם יישומה של ההנחה שעסקה העצמאי של התובעת היה הולך ומתפתח אלמלא הטרגדיה, יביא את בית המשפט לקביעה כי התובעת היתה משתכרת לפחות את השכר הממוצע במשק" (סעיף 6.3 לסיכומיו; ההדגשה במקור).

מנגד, גם לא מקובלת עלי עמדת הנתבעים כי הכנסתה החודשית הממוצעת של יפה, לולא ויתרה על עיסוקה כעצמאית לצורך הטיפול בנעמה, היה מגיע לכל היותר לסכום של 2,929 ₪, משוערך לחודש נובמבר 2001, דהיינו פחות ממחצית השכר הממוצע במשק, שעמד באותה עת על 6,967 ₪.

הערכתי שלי היא, על בסיס כל הנתונים שבתיק, כי לנוכח עליית-מה שהיתה צפויה בכושר השתכרותה של יפה מעיסוקה כעצמאית (לולא נאלצה להפסיקו), היה שכרה מגיע כדי 60% מהשכר הממוצע במשק. המסקנה הנובעת מכך היא, כי ליפה לא נגרם הפסד השתכרות כתוצאה מהמרת עיסוקה, בכורח נסיבות, מעצמאית למטפלת של נעמה. מכאן, שיפה אינה זכאית לפיצוי בגין הפסד השתכרות, כי אם אך לפיצוי עבור העזרה והסיעוד שהגישה לנעמה (בין במישרין, מכח היותה מיטיבת נזקי הגוף של נעמה, ובין בעקיפין, מכח זכותה של נעמה לפיצוי שערכו כערך הטיפול החורג שקיבלה מאמה עקב מצבה הרפואי הקשה).

18. לסיכום: על יסוד כל האמור, ולאור העובדה שבתקופת שהותה של נעמה במחלקת השיקום של בית החולים לא משה יפה ממיטתה וטיפלה בה כל העת – לרבות בלילות, בשבתות ובחגים – נראה לי כי יש לפסוק לה סכום של 6,000 ₪ לחודש בגין כל אחד משבעת החודשים שמיום 1.4.94 ועד ליום 1.11.94 (כאשר בסכום זה נכלל גם תשלום עבור המטפלת, גב' אסרף, שהחליפה אותה מדי פעם), ובסה"כ 42,000 ש"ח בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה, דהיינו מיום 16.7.94 ועד היום.

 

התקופה השניה: נובמבר 1994 – דצמבר 2002 (96 חודשים)

19. תקופה זו מתחילה עם שחרורה של נעמה מבית החולים ומסתיימת היום (עד מתן פסק הדין. כזכור, במהלך תקופה זו (באוגוסט 1998) עברה נעמה את הניתוח ששיפר את מצבה הכללי בהרבה.

20. כרקע לדיון בשיעור הפיצויים שיש לפסוק ליפה ופאוליטה בגין העזרה הסיעודית שהשתיים גם יחד הגישו לנעמה בתקופה זו (8 שנים), אקדים ואמנה כאן את הטיפולים שנעמה מקבלת בביתה – גם לאחר הניתוח ששיפר כאמור את מצבה בהרבה – כפי שפורטו בחוות דעתה של ד"ר פרבר (בעמ' 2), כלהלן:

א. האכלה דרך הגסטרוסטומיה 4 פעמים ביום (עם מכשיר קנגרו);
ב. רחצה באמבטיה רגילה בעזרת 2 אנשים;
ג. אינהלציות עם סליין פעם ביום;
ד. שאיבת הפרשות (SUCTION);
ה. מדידת חום וסטורציה פעם ביום; מדי פעם בלילה זקוקה למתן חמצן;
ו. הפעלה ע"י פיזיותרפיסטית 3 פעמים בשבוע (מהם טיפול אחד בבית הספר אשר הופסק). בנוסף הפעלה כל יום ע"י מטפלת או ע"י האם;
ז. עמידה במכשיר עמידון פעמיים ביום;
ח. זקוקה לנרות גליצרין עקב קושי בפעולת המעיים. נמצאת עם טיטול מאחר שאינה שולטת על הסוגרים.

יצויין כאן, כי בתשובה (מיום 27.4.2000) לשאלת הבהרה של ב"כ התובעות, כתבה ד"ר פרבר כי "טיפול על-ידי אחות עדיף. המטפלת הנוכחית של נעמה [פאוליטה] היא אכן אחות במקצועה ולדעתי זה תורם רבות למצבה היציב של נעמה". אכן כן, בסעיף 2 לתצהיר עדותה ציינה פאוליטה, כי היא למדה באוניברסיטה המרכזית של מנילה לתואר אחות מוסמכת וכי קיבלה תואר זה. דא עקא, שלא צירפה לתצהירה תיעוד (או העתקו) להוכחת עובדה זו. על רקע זה (כנראה) טוענת ב"כ הנתבעים בסיכומיה (בעמ' 14), כי פאוליטה איננה בעלת השכלה רפואית פורמלית. ואולם, לאור תשובותיה של פאוליטה בחקירתה הנגדית הקצרה בעניין זה (עמ' 585 לפרוטוקול מיום 30.11.2000, ש' 1-5), ולאור הרושם החיובי שהותירה עלי כעדה, מקבל אני את עדותה בעניין זה כמהימנה.

כן יצויין בעניין זה, כי תנאי מוקדם לקבלתה של נעמה לבית הספר "ונצואלה" שבמסגרת החינוך המיוחד, היה כי "סייעת רפואית" תהא צמודה אליה במשך כל שעות שהותה בבית הספר, כעולה ממכתבה של הגב' ברגר, מנהלת בית הספר (ת/45), כמו-גם מעדותה (עמ' 799 לפרוטוקול מיום 1.12.00), כאשר בתשובה לשאלת בית המשפט אמרה הגב' ברגר: "נעמה היא הילדה הכי פגועה שלנו" (שם, עמ' 807).

21. כדי לאמוד את היקף העזרה והסיוע שנדרשו לנעמה בתקופה הנדונה, אין מנוס מלהתעכב כאן על סדר יומה העמוס של נעמה (כיום ומאז ספטמבר 1999, שבו החלה לבקר בבית הספר שבמסגרת החינוך המיוחד). לשם כך, אצטט כלשונו את התיאור המפורט שהובא בעניין זה בסיכומי התובעות, בהיותו מעוגן היטב בחומר הראיות שבפני ומשקף נאמנה את סדר יומה של נעמה, המתחיל בשעה 6:30 בבוקר ומסתיים בשעה 11 בלילה לערך. אך בטרם אעשה כן, אציין כי נעמה אינה מגיעה לבית הספר בימי ששי, משום שלאור העומס הרב המוטל על יפה ופאוליטה, החליטה יפה שלא לשלוח אותה לבית הספר בימי ו' ולהשאיר יום זה לסידורים, ניקיון וקניות. נעמה גם אינה מבקרת בבית הספר בימי ראשון, בהיותו יום החופש של פאוליטה (ממוצאי שבת ועד ליום א' בערב) ובשל העובדה שנעמה אינה יכולה להגיע לביה"ס ללא ליווי צמוד של סייעת רפואית. 

  

להלן סדר יומה של נעמה, כפי שתואר על-ידי ב"כ התובעות (בעמ' 20 לסיכומיהן):

"ב. כאמור לעיל, במידה ומדובר ביום בו נעמה הולכת לביה"ס, מתחילה ריצה מטורפת ע"מ להכינה בזמן להסעה במונית. יש להכין שני בקבוקי מזון לנעמה. 2/3 מהבקבוק ניתן לנעמה בבית, והשאר נארז ביחד עם השני וניתן לה בביה"ס. יש להאכיל את נעמה בבית לפני יציאתה, הליך שכרוך בהכנת מכשיר הקנגרו, לבדוק את צינור הגסטרוסטומיה שקיבתה ריקה, לרוקן אויר מהצינור, למלא באוכל, לחבר לגסטרוסטום ולהפעיל את הקנגרו.

ג. במקביל יש לבצע סקשן לנעמה, להחליף לה טיטול, להפשיטה מבגדי הלילה ולהלבישה, תהליך שכמובן גוזל זמן רב ויש לעשותו בזהירות, בשל הספסטיות שלה ותוך שימת לב שלא למשוך או לנתק בטעות את צינור ההאכלה. בנוסף יש לצחצח לנעמה שיניים (פעולה מסובכת, צחצוח תוך ניגוב הפה ושטיפה במים עם מזרק), שטיפת פנים, סירוק, אינהלציה עם תמיסת סילין (הגוזלת כ-10-15 דקות נוספות). עם גמר ההאכלה (כשעה ורבע), ניתוק הקנגרו ומתן תרופות.

ד. במקביל לטיפול של יפה בנעמה, פאוליטה מתארגנת, מתרחצת ומתלבשת, שותה קפה ומכינה לעצמה אוכל עבור עצמה לזמן שהותה בביה"ס של נעמה. יש להכין את התיק של נעמה, בין היתר, מדחום, אקמול, סקופודרם, גזות, מים לשטיפה, טיטולים, בגדים להחלפה, מגבונים לחים, סדים לרגליים וכן להכין את התיק ובו מכשיר הסקשן והציוד הנילווה. בסביבות 8:00 בבוקר לערך המונית מגיעה, והכנסת נעמה והציוד (שני תיקים ועמידון) נעשית ע"י יפה ופאוליטה.

ה. בזמן שנעמה ופאוליטה בביה"ס, יפה מסדרת את הבית והציוד לאחר צאתה של נעמה, מנקה ומכבסת ומתארגנת בעצמה, והשעות שנותרות לה עד לשובן של נעמה ופאוליטה מוקדשות לסידורים: טלפוניים, ניירת וכתיבת מכתבים, נסיעות או שיחות עם ו/או ספקים ונותני שירות, בתי מרקחת לקניית תרופות וציוד, הגשת קבלות במקובץ לקופ"ח מכבי (פעם בחודש).

ו. בשעה 14:15 נעמה ופאוליטה חוזרות ובמידה ויפה יוצאת, עליה להיות בבית ע"מ לקבל את פניהן ולסייע בהבאת נעמה והציוד מהמונית לבית. הטיפול בנעמה, הדומה לזה של שעות הבוקר עובר לידי יפה. בשעות אחר הצהריים, פעמיים בשבוע, נעמה מקבלת טיפולי פיזיוטרפיה. יש להאכיל את נעמה שוב בשעה 16:00 לערך. שאר הערב מוקדש לעמידה בעמידון, עשיית צרכיה של נעמה, אינהלציה, הפעלת וגירוי של נעמה ע"י צעצועים ועזרים.

ז. בסביבות 20:00 נעמה ופאוליטה רוחצות את נעמה יחד באמבטיה. ארוחת הלילה ניתנת בד"כ בין 21:00 ל-22:00 עד 22:30 או 23:00 ואח"כ השכבת נעמה לישון, בדיקת חום גופה, שינוי תנוחות, הפעלת מפזר אדים וחימום בחורף או אוורור בקיץ, סקשן לפני השינה. בימים שנעמה חולה, יפה משגיחה עליה כל הלילה, ללא שינה, נותנת לנעמה חמצן במידה וזקוקה לו, כאשר נעמה נמצאת רוב הזמן על זרועותיה.

ח.  בנוסף, פעם בשבוע יפה לוקחת את נעמה לטיפול הידרותרפי בבריכה, בימי ה' פאוליטה הולכת לכנסייה (היעדרות משעה 18:30 עד 23:00) ובמוצאי שבת עד יום א' בערב, כאמור לעיל, יפה נמצאת לבדה עם נעמה".

22. לאחר שראינו את סדר יומה של נעמה ואת הטיפולים שהיא מקבלת מבוקר עד לילה, הן בביתה והן בבית הספר, אעבור עתה לדון בהיקף העזרה והסיעוד שהיא נזקקה להם (מבחינת מספר המטפלים) לצורך קביעת סכומי הפיצויים. אך עוד לפני כן, אקדים ואביא כאן מובאות אחדות מדבריו של כבוד השופט אור בע"א 3375/99, 3613 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (להלן – עניין אקסלרד), דברים שיש בהם כדי להנחותינו הדרך בסוגיה סבוכה זו של פסיקת הפיצוי בגין ראש הנזק של סיעוד לנכים קשים בשיעור 100%, דוגמת נעמה. הנה כך אמר שם בעמ' 455:

"ביסוד הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין עומדת הגישה האינדיווידואליסטית. יש לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק, והמזיק אחראי לו במגמה להחזיר, ככל האפשר, את המצב לקדמותו. החזרת המצב לקדמותו בעניין זה, פירושו מתן פיצוי שיפצה את הנפגע על נזקי הממון והנזק הלא ממוני שנגרמו לו עקב התאונה, תוך ניסיון להעמידו, כלל האפשר, במצב שבו היה לפני התאונה".

ולמטה מכך, באותו עמוד:

"במסגרת קביעת הפיצוי, לרבות קביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. יש לפסוק פיצוי על הוצאות רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות גם הוא סביר ..."

ובהמשך פסק הדין, בעמ' 456, מבהיר השופט אור כי:

"ייתכנו, כמובן, יוצאים מן הכלל. ייתכנו מקרים שבהם נדרש לנפגע סיעוד מקצועי של אחות או של בעל מקצוע אחר. יהיו מקרים שבגלל מצבו המיוחד של הנפגע תידרש עזרה בפועל למשך פרק זמן ארוך יותר. כמובן, במקרים כאלה יהיה צורך לתת את הדעת על אפשרות של עלות גבוהה יותר".

ועתה בחזרה למקרה המיוחד שלפנינו.

23. פתח דבר אומר, כי היקף הסיעוד וסכומי הפיצויים שהציעו הצדדים לפסוק בראש נזק זה אינם סבירים – לא של התובעות ולא של הנתבעים. כך, התובעות טענו כי על פי הקריטריונים הרפואיים והשיקומיים שנקבעו ע"י ד"ר פרבר, ולאור העלויות שצוינו על ידי המומחה האס, הפיצוי החודשי צריך להגיע לסכום "שבין 25,000 ₪ ל-30,000 ₪ בחודש", וזאת לאור טענתם כי "במקרה המיוחד שלנו, בנוסף לצורך בשלוש משמרות של 8 שעות ע"מ לכסות את 24 שעות ביממה, הרי יש גם צורך בעובד נוסף שיתגבר את הטיפול בנעמה..." (סעיף 12.10 לסיכומיהם). מנגד, הנתבעים – שהציעו כזכור לחלק את התקופה הנדונה לשתי תקופות משנה (עד לניתוח ולאחריו) – טענו כי הפיצוי המירבי בגינה אינו צריך לעלות על הסכום של כ-7,200 ₪ לחודש, מהם כ- 3,100 ₪ לחודש לאם (כ- 1,100 ₪ בגין הפסד השתכרותה, וכ- 2,000 ₪ בגין טיפולה בנעמה) וסכום נוסף של 4,149 ₪ לפאוליטה (עמ' 10, 11, 15 ו- 17 לסיכומיהם), באומרם כי "מדובר ב-24 שעות של השגחה, ולאו דווקא של טיפול פעיל" (עמ' 14 לסיכומיהם) ובהוסיפם כי "כמו נפגעים אחרים במצבה, לא דרושים לקטינה שני מטפלים בו זמנית" (שם עמ' 17).

לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים לאור כל החומר שבפני, באתי למסקנה כי היקף העזרה והסיעוד שנעמה נצרכה להם בתקופה האמורה, עקב מצבה המיוחד, חייב העסקתה של מטפלת זרה במשרה מלאה (24 שעות ביממה), מטפלת שגרה יחד עימה בביתה  כדי לספק את צרכי הסיעוד שלה, ובנוסף לכך מטפלת ישראלית בהיקף של משרה מלאה, שגרה אף היא יחד עימה לצורך סיעודה, והכל בהעסקה ישירה (ללא תוספת בגין תיווך של חברת סיעוד).

24. בטרם אדון בעלות הכספית של שתי מטפלות כאמור, אדרש בקצרה לשתי טענות שהועלו על ידי הצדדים.

ראשית, בניגוד לנטען על ידי התובעות (בסעיף 12.8 לסיכומיהן), לא עולה מקביעותיה של ד"ר פרבר כי יש צורך בהעסקה של שלושה מטפלים לסירוגין, כי אם אך זאת שנעמה זקוקה לעזרה סיעודית מלאה ל- 24 שעות ביממה, כאשר בעת הרחצה ובחלק מהטיפולים (אותם לא פירטה המומחית) תהא זקוקה לעזרת שני אנשים. אלא שאינני רואה כל מניעה לכך כי אותם טיפולים הדורשים עזרת שני אנשים בו זמנית ייעשו בשעה שיפה ופאוליטה  (או מחליפתה בעת הצורך) נמצאות שתיהן בבית (כפי שנעשה הדבר עד היום). רק אוסיף, כי התובעות גם לא הצביעו על טיפולים ספציפיים (זולת הרחצה של נעמה והכנסתה לתוך המונית או הוצאתה מתוכה) שדורשים עזרה של שני מטפלים בו זמנית (והדבר גם לא נלמד מתוך סדר יומה של נעמה כפי שפורט לעיל).

שנית, ומנגד, גם אינני מקבל את טענת הנתבעים (בעמ' 14 לסיכומיהם) "כי מדובר ב-24 שעות של השגחה, ולאו דווקא של טיפול פעיל" (ההדגשות במקור). כעולה מתיאור סדר יומה המפורט של נעמה, הטיפול בה - הן בביתה והן בבית הספר – כולל גם שעות רבות של טיפולים פעילים לאורך שעות היום והערב,  להבדיל מנוכחות פאסיבית לצורכי השגחה גרידא (בשעות הלילה בעיקר).

ומכאן – לעלות הכספית של הסיעוד במתכונת של שני מטפלים (ישראלי וזר) במשרה מלאה, מתכונת שהומלצה גם על ידי המומחה האס (ראו החלופות שהציע בעמ' 2 סעיף 4 לחוות דעתו).

25. על פי תשובות ההבהרה (מיום 25.6.00) של מר האס, העלות של מטפל זר כאמור הינה כ-6,000 ₪ לחודש, ושל מטפל ישראלי כ-8,200 ₪ לחודש (שם, עמ' 2, סעיף 3). ודוק: המדובר במטפלים במשרה מלאה (24 שעות ביממה) המתגוררים בבית המשפחה ומקבלים בו את כל צרכי קיומם (מזון, אחזקת הדירה ומשק הבית וכיו"ב). על פי חוות דעתו של מר האס (שניתנה ביום  28.3.2000), העלויות הנלוות של שהיית מגורי המטפל בבית המטופל, כולל הארוחות, מגיעות כדי 795 ₪ לחודש. כך שהמחיר הנ"ל למטפלים כולל גם את המזון שהם צורכים (וראו עמ' 620 לפרוטוקול מיום 30.11.00). בעדותו בפניי ציין מר האס כי עלותו של מטפל ישראלי כאמור מגיעה כדי 8,900 ₪ (עמ' 608) או 8,500 ₪ (עמ' 609). אניח אפוא כי היא עמדה על כ-8,700 ₪. לפי עדותו, המחיר הזה כולל גם את המחליף לסוף שבוע (עמ' 609).

לעלות הטיפול של יפה בנעמה, יש להוסיף 10% בגין היותה בעלת רשיון נהיגה,  כך שהעלות עבור הסיעוד שלה הינה 9,570 ₪ לחודש. כמו כן, לעלות הטיפול של פאוליטה בנעמה, יש להוסיף 10% בגין היותה אחות במקצועה, ומכאן ששכרה החודשי כמטפלת צריך לעמוד על 6,600 ₪ .

אומר כאן, במאמר מוסגר, כי אינני מייחס משקל לעובדה כי השכר ששולם לפאוליטה בגין טיפולה בנעמה בעבר (לרבות מחליפות ולרבות עלויות נלוות) היה נמוך (במעט) מהסכום הזה  (וראו סעיף 48 לתצהיר עדותה של יפה). זאת, משום שמצבה הכלכלי של יפה לא איפשר לה לשלם את מלוא שכרה, והיא הבטיחה לה כי תפצה אותה כספית לאחר שבית המשפט יפסוק בעניין (סעיף 3 לתצהיר יפה, וכן סעיפים 9-10 לתצהיר פאוליטה).

בנוסף, בעדותו אישר מר האס כי החלו ליתן פיצויי פיטורין לעובדים הזרים, באומרו: "לא לכולם, אבל נותנים לחלק גדול כבר פיצויי פיטורין" (עמ' 629). לפיכך, יש מקום במקרה זה להוסיף למחיר העסקתה של פאוליטה 8.3%, כעלותם של פיצויי הפיטורין, דהיינו כ- 550 ₪. כך ששכרה החודשי הכולל יעמוד על 7,150 ₪.

סיכום הערכים שב"שורות התחתונות" (9,570 ₪ + 7,150 ש"ח) הינו 16,720 ₪ לחודש עבור שני מטפלים (ישראלי וזר) במשרה מלאה. לסכום כולל זה, שהיה נכון ליום 30.11.00, יש להוסיף 8.2%, כשיעור עליית המדד מאז, כך שהסכום הכולל נכון להיום הינו 18,090 ₪ לחודש.

26. לסיכום: אני פוסק לתובעות פיצוי בסך 18,090 ש"ח לחודש בגין העזרה והסיעוד של יפה ופאוליטה בנעמה בתקופה האמורה (96 חודשים), ובסה"כ 1,736,640 ש"ח בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה, דהיינו מיום 16.12.98 ועד היום.

 

הפיצוי לעתיד (עזרה וסיעוד)

27. הפיצוי לעתיד בגין ראש נזק זה יעמוד אף הוא על סך 18,090 ₪ לחודש, אשר ישולם בתשלומים עיתיים עד לאריכות ימיה של נעמה.

התשלומים העיתיים ישולמו מראש מדי 20 בינואר ו-20 ביולי בכל שנה (להלן – המועדים העתידיים), החל מינואר 2003, בצירוף הפרשי הצמדה על בסיס מדד דצמבר 2002 (להלן -  המדד העיתי).

 

הוצאות נקיון הבית ובישול

28. לאור מתכונת הסיעוד שקבעתי  לעיל (שני מטפלים במשרה מלאה), לא מצאתי מקום לפסוק סכום נוסף בגין נקיון הבית ובישול, ככל שמדובר לעבר ועד שתגיע נעמה לגיל 18.

לעומת זאת, אחרי גיל 18, נראה לי כי יש לפסוק פיצוי בהיקף של 10 שעות שבועיות בגין עזרה במשק הבית ובישול במחיר של 35 ₪ לשעה, ובסה"כ 1,470 ₪ לחודש, שישולמו במועדים העתידיים, החל מיום 20.1.2011, בצירוף  הצמדה למדד העיתי.

 

הוצאות אפוטרופסות

29. גם לגבי הוצאה זו יש להבחין בין שתי תקופות: עד לגיל 18 ולאחריה. ככל שמדובר בתקופה הראשונה (קטינותה של נעמה), הרי הפיצוי שקבעתי לעיל עבור טיפולה של יפה בנעמה ניתן גם עבור הטיפול המוגבר ו"העודף" שלה כאפוטרופסית הטבעית של נעמה (כעולה מתיאור סדר יומה של נעמה  כפי שהובא לעיל).

באשר לתקופה השניה, יש אכן מקום לפסוק שכר אפוטרופסות עבור הטיפולים השונים שיפה תבצע  בענייניה של נעמה כחסויה בגירה שאיננה מאושפזת.  בנסיבות המקרה אני פוסק בגין פריט זה סכום של 400 ₪ לחודש כערכם היום, שישולמו במועדים העתידיים, החל מיום 20.1.2011, בצירוף הצמדה למדד העיתי.

 

סיוע נפשי לאם

30. בחוות דעתה קבעה ד"ר פרבר כי יש להעניק "תמיכה נפשית לאם פעם בשבוע על ידי עובדת סוציאלית או פסיכולוג" (עמ' 4). בתצהירה ציינה יפה כי במשך השנים הרגישה צורך בטיפול על ידי פסיכולוג, אך מצבה הכלכלי לא איפשר זאת (סעיפים 24-54). הנתבעים מתנגדים לפצות את האם בגין סיוע נפשי, באומרם כי ד"ר פרבר מונתה "כדי לקבוע את הצרכים הרפואיים של הקטינה, ושלה בלבד". אכן כן. אך דווקא משום כך היתה ד"ר פרבר מוסמכת להידרש לעניין זה בחוות דעתה, שהרי מדובר למעשה בצורך של נעמה, בנכותה הקשה, כי המטפלת הצמודה אליה יותר מכל מטפל אחר (אמה) תקבל את התמיכה הנפשית הדרושה לצורך הטיפול המתמשך בה לאורך שנים, טיפול המצריך לא רק כוחות גוף אלא גם כוחות נפש מצד המטפל. בכך נמנעת שחיקתו. הדברים ידועים ואין מקום להאריך. מטעם זה, גם לא מצאתי כל ממש בטענת הנתבעים כי אין בפני בית המשפט חוות דעת כדין על הצורך בעזרה זו. עם זאת, אשר לצרכיה של יפה עצמה, ראיתי מקום לפסוק לה פיצויי סיוע נפשי למשך שנה לאחר שתיוותר לבדה. השאלה שנותרה היא רק, מהו הסכום שיש לפסוק בגין הסיוע הנפשי. התובעות טוענות לפיצוי של 274 ₪ לשעה – לעבר ולעתיד – עבור טיפול של פסיכולוג פרטי, להבדיל מפסיכולוג בשירות הציבורי (220 ₪) ומעובד סוציאלי (162 ₪). מקובלת עלי טענתה של יפה כי יש לאפשר לה לקבל את הטיפול מפסיכולוג (להבדיל מעובד סוציאלי), אך זאת לפי התעריף בשירות הציבורי. לפיכך אני פוסק לעתיד פיצוי בסך 220 ₪ לשעת טיפול פסיכולוגי מידי שבוע (4.2 שבועות בחודש), ובסה"כ 924 ₪ לחודש, כאשר סכום זה, לאחר שיערוכו להיום מאז יוני 2000, יהיה צמוד למדד העיתי וישולם מראש מדי שנה כתשלום עיתי, החל ביום 20.1.2003 ובכל שנה 12 חודשים שלאחר מכן, וזאת, עד שנה לאחר אריכות ימיה של נעמה.

באשר לעבר: מאחר שהאם לא קיבלה סיוע נפשי – ולו גם מחמת מצבה הכלכלי – אינני רואה מקום לפסוק פיצוי זה לעבר. 

 

הוצאות ניידות

לעבר

31. בהתאם להסכמת הצדדים, הפיצוי לנעמה בראש נזק זה יעמוד על סכום גלובלי של 500 ₪ לחודש, וזאת מיום לידתה (10.3.93) ועד ליום מתן פסק הדין (111 חודשים), ובסה"כ 55,500 ₪ בצירוף ריבית כחוק מאמצע התקופה.

 

לעתיד

32. מקובלת עלי טענת התובעים, כי לצורך ניידותה של נעמה תידרש רכישת רכב מסוג VAN עם מעלון. בשנים האחרונות הכירה הפסיקה בכך שאובדן הניידות, ובוודאי אצל מי שנכותם הקשה היא כשל נעמה, מצדיק רכישת VAN (וראו למשל עניין אקסלרד הנ"ל; ע"א 6996/98 שבשוביץ נ' תורגמן, פ"ד נד(3) 757; ע"א 6138/98 טוהר נ' קלפקה, תקדין עליון; ת.א. (י-ם) 668/92 שטראוס נ' יובל, תקדין מחוזי; ת.א. (ת"א) 1020/95 אפללו נ' כלל חברה לביטוח, דינים מחוזי; ת.א. (ת"א) 78/94 צ'יבוטארו נ' סהר חברה לביטוח, תקדין מחוזי).

הצעתם של הנתבעים, לפיה יש להסתפק במימון הוצאות נסיעה במוניות, איננה משיבה את ניידותה של נעמה למצב בו הייתה אלמלא התאונה. השימוש במוניות יקשה על התובעות שלא לצורך, מה גם שהמוניות אינן מצויידות במעלון; העלאתה של נעמה והורדתה מהמוניות תצריך מאמץ מיוחד בכל פעם, וכן אורח רוח ניכר מצד נהג המונית. בנוסף לכך, הצורך להשיג מונית לכל נסיעה שתידרש, יגביל את היכולת להיענות לצרכיה של נעמה בעתות בהן זמינות המוניות נמוכה. ואם בגילאים הנמוכים עוד ניתן היה להסיעה במוניות, הרי שד"ר פרבר מוסיפה ומציינת כי "כשתגדל רצוי הסעה בואן" (עמ' 4 לחוות דעתה). מכאן, שהשימוש במוניות אפשרי, אך אין לראות בו יותר מאשר פתרון זמני המתאים לשכבת הגיל הנמוכה יותר, כפי שאכן פסקתי לעיל בגין הוצאות הניידות בעבר.

עם זאת, מקובלת עלי טענתם החלופית של הנתבעים (בעמ' 20 לסיכומיהם), לפיה חישוב עלות ה-VAN צריכה להיעשות בנתון למיסוי החלקי ולסכומי ההלוואה העומדת, כמפורט בעמ' 12-13 לחוות דעתו של קצין, המומחה מטעם בית המשפט. גם התובעות לא התנגדו לכך בסיכומי התשובה מטעמן.

33. לסיכום: על הנתבעים לפצות את התובעות בגין הוצאות הניידות לעתיד כלהלן:

א. לתשלום מיידי: רכישת VAN – 116,107 ש"ח; רכישת מעלון – 5,540 ש"ח; לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה מיום 1.1.2000 ועד היום.

ב. תשלום עיתי: הוצאה חודשית לרכב – 2,029 ש"ח; הוצאה חודשית למעלון – 310 ₪; סכומים אלה ישולמו במועדים העתידיים, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.1.02. 

 

הוצאות דיור

34. בחוות דעתה פירטה ד"ר פרבר את תנאי הדיור הדרושים לנעמה עקב נכותה, כלהלן:

"זקוקה לדירה בקומת הקרקע או מצוידת במעלית עם פתחים המותאמים למעבר כסא הגלגלים. בדירה חדר נוסף למטפלת. חדר השירותים והרחצה מרווח כך שהרחצה תעשה על אלונקה בשכיבה. זקוקה למזוג אויר בחודשי החורף והקיץ בחדרים בהם תשהה".

משלהי שנת 1999 גרות התובעות בדירה בקומת קרקע בשכירות לא מוגנת (סעיף 15.2 לסיכומיהן). ברי, כי ההנחה ששוכר ארעי יוכל לבצע את כל ההתאמות הללו בדירה שאיננה שלו – אין לה על מה לסמוך. ואפילו קיבלתי אפשרות זו: מי לידי התובעות יתקע כי כשיפקע חוזה השכירות הנוכחי (בעוד שנה או יותר), ייאות בעל הדירה לחדשו? כך, שאם זה לא יחודש והתובעות ישכרו דירה אחרת, ממילא יצטרכו לשוב ולבצע את ההתאמות גם בדירה השכורה החדשה, וזאת בהנחה הנוספת שגם משכיר הדירה החדשה יסכים לכך. לפיכך, יש לומר כי חישוב ראש נזק זה על בסיס התאמות שיבוצעו בדירה שכורה, איננו משיב את מצב התובעות לקדמותו במידה המניחה את הדעת. וכפי שגם ציין מר ברלינר, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הדיור, בתשובה (מיום 11.6.00) לשאלת הבהרה: "בחוות דעתי התייחסתי למחיר דירה לרכישה. הסיבה לכך: דירות בשכירות, מושכרות בדרך כלל לתקופה מוגבלת. לא נראה לי כי זהו פתרון מתאים למשפחה עם ילד פגוע". מטעם זה גם לא ראיתי כל רלוונטיות בטענות הנתבעים ביחס לזכויות הבנייה בדירה השכורה (עמ' 22 לסיכומיהם). בענייננו אין לתובעות כל אופציה סבירה זולת רכישת דירה.

בחוות דעתו קבע המומחה ברלינר, כי עלות רכישת דירה (וביצוע ההתאמות הדרושות) עומדת על 270,000$. עוד קבע, כי החלק היחסי באותה דירה, שעלותו נזקפת לנכותה של נעמה, עומד על 117,000$.

בסיכומיהן  מבקשות התובעות פיצוי בגובה מלוא ערך הדירה, והן נתלות בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 247/87 אלירם ואח' נ' אלימלך ואח', תקדין-עליון (להלן – עניין אלירם).  הנתבעים, לעומתן, טוענים כי אין למצוא בפסק הדין עיגון לפיצוי בגובה מלוא הסכום (עמ' 21 לסיכומיהם). בעניין זה מקובלת עלי עמדת הנתבעים. וכפי שציין חברי הנכבד, השופט עדיאל:

"התובעים מבקשים בסיכומיהם לפסוק בפריט זה את מלוא ערך הדירה הנדרשת לתובעת, ולא רק את מחירו של השטח הנוסף הנדרש לתובעת בשל נכותה, והם מבססים טענה זו על פסק הדין בעניין אלירם. (...) הלכה כזאת לא נקבעה באותו פסק דין" (ת"א (י-ם) 249/94 פלונית ואח' נ' מדינת ישראל, פסקה 180).

הנתבעים מציעים, כי הפיצוי בגין התאמת הדיור לנעמה יעמוד על 18,500$. אך לבד מכך שסכום זה מכסה אך חלק קטן מההתאמה הנדרשת עפ"י המומחה ברלינר, אין הם מצביעים על פתרון הדיור שבגדרו תבוצע ההתאמה המוצעת על ידם.

טענתן החלופית של הנתבעים בסיכומיהם היא, כי יש לילך לא לפי ערך הדירה אלא לפי הערך של הקדמת רכישת הדירה. בעניין זה מפנים הנתבעים לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1869/94 גולן ואח' נ' אולמן ואח' (הוגש ע"י התובעות), "שם פסקה כבוד השופטת גרסטל פיצוי בשיעור 3% מערך הדירה לכל שנה של הקדמת רכישה" (סעיף 15 לסיכומיהם). אכן כן, ובדרך זו אלך אף אני.

הנתבעים מציינים כי לפנינו קטינה "שתוחלת חייה, לפי ההערכה האופטימלית של פרופ' שטיינברג, המומחה מטעמה, הינה 27 שנים" (שם). לא בכדי הסתמכו הנתבעים על הערכתו של פרופ' שטיינברג, שכן, כהערת ב"כ התובעות, "המציאות טפחה על קביעותיו" של המומחה מטעם הנתבעים, שהעריך את תוחלת חייה של נעמה כנעה בין 2-4 שנים (נכון לשנת 1997), דהיינו עד לגיל 7. מכל מקום, כפי שהציע ב"כ התובעות בהקשר לראש נזק אחר (סעיף 10.10 לסיכומיו), החישוב כאן ייעשה לפי הממוצע בין הערכות הנגדיות של המומחים מטעם הצדדים (גיל 17 שנים). לפיכך, יש לקבוע פיצויים בגין הקדמת רכישה לפי ערך של 3% לשנה המוכפל ב- 8 שנים (כמספר השנים שנותרו עד הגיעה לגיל  17). התוצאה היא שערך הקדמת הרכישה שקול ל-24% מערך הדירה. כפי שמציינים הנתבעים, המומחה ברלינר הבהיר שעלות ההתאמה של דירה "נורמלית" הנה כ- 30,000$ - 25,000$. אם ננכה סכום זה מעלות הדירה (שכבר גילמה בחוות הדעת גם את עלות ההתאמות) נקבל 242,500$ (היינו,  270,000$ פחות 27,500$). חישוב 24% מערך זה מביא לתוצאה של 58,200$. לסכום זה יש להוסיף את שגרענו קודם (לצורך המכפלה), היינו 27,500$, ובסה"כ 85,700$.

35. לסיכום: הפיצוי בגין דיור מותאם לנעמה יעמוד על סך של 85,700$, כערכם בש"ח לפי השער היציג הידוע היום (4.8143), דהיינו 412,585 ₪ לתשלום מיידי.

 

עלות מיזוג אויר

36. על פי חוות הדעת של מר קצין יש לפסוק פיצוי בסך 8,641 ₪ עבור רכישת מזגני אויר כולל הובלה והרכבה, נכון לינואר 2000. אני פוסק סכום זה כשהוא משוערך להיום.              

 

עלות ייבוש כביסה 

37. בתשובת הבהרה (מיום  28.2.2000) ציינה ד"ר פרבר כי "מאז שקיימים טיטולים, צורכי הכביסה פחתו עד כדי כך שלא מצאתי לנכון לציין אותם, אך אפשר להניח שהם מוגברים" (שם, סעיף ה). לאור תשובה זו, נראה לי כי יש אומנם לפסוק פיצוי בגין צורכי כביסה מוגברים, אך לא בשיעור המבוקש על ידי התובעות. מה עוד, שמכונת כביסה מצוייה כמעט בכל בית בישראל כטענת הנתבעים (ובסעיף הבא גם אפסוק פיצוי לרכישת טיטולים מיוחדים עבור נעמה). עם זאת, רואה אני מקום לקבוע פיצוי מוגבר  בגין התקופה שלפני הניתוח המשפר (אוגוסט 1998). על כן, ולאחר שגם עיינתי בחוות דעתו של המומחה קצין בעניין זה (מיום 29.3.2000), פוסק אני פיצוי גלובלי בגין צרכי כביסה מוגברים כלהלן: לעבר – 40,000 ₪  כערכם היום; לעתיד - 200 ₪ לחודש כערכם היום, אשר ישולמו במועדים העתידיים בצירוף הצמדה למדד העיתי.

 

טיטולים

38. התובעות מבקשות פיצוי בסך 375 ₪ בגין טיטולים, לפי 5 טיטולים ליום, כאשר בכל חבילה יש 30 טיטולים ועלותה 75 ₪ (סעיף 32 לסיכומיהן). המדובר בטיטולים מיוחדים לילדים (כמוסבר בסעיף 6טו לתצהירה המשלים של יפה). הנתבעים מתנגדים לכך בשתי טענות: האחת, כי לפי עדותו של המומחה האס עלותם נמוכה יותר. ואולם,  בעדותו תיקן מר האס את עלות הטיטולים שציין בחוות דעתו (וראו עמ' 650 לפרוטוקול מיום 30.11.2000 ש' 11-13). טענתה השנייה היא, כי אין לפסוק סכום זה לקטינה הואיל והיא מקבלת את הטיטולים במסגרת קופת חולים מכבי, כפי שהעידה העדה מטעם קופת חולים מכבי (עמ' 830 לפרוטוקול מיום 1.12.2000, ש' 6-8; ודוק: העדה היא  הגב' גייר ולא גב' אוריין). על טענה זו משיבות התובעות, כי ההטבה הזו ניתנה על פי החלטה "לפנים משורת הדין" של ועדת החריגים בקופת חולים מכבי, לתקופה מצומצמת בלבד, החל מיום כניסתו לתוקף של חוק ההסדרים בשנת 1999 ועד ליום 1.1.2001 (סעיף 17.2  לסיכומי התשובה של התובעות). אכן, לפי עדותה של הגב' גייר מדובר בהחלטה של ועדת החריגים. על כן, ומאחר שבעקבות פסק הדין בשאלת האחריות הודיעה קופת חולים מכבי  כי "כל ההוצאות יחולו מעתה על המדינה" (סעיף 41ו' לתצהיר יפה), והנתבעים לא הוכיחו כי מדובר בהחלטה בלתי מוגבלת בזמן של ועדת החריגים, יש לחייבם לפצות את התובעות בגין הטיטולים כמבוקש על ידן. הפיצוי בגין פריט זה יהיה אפוא כלהלן:

לעבר: 375 ₪ לחודש, החל מיום 1.1.2001, כשסכום זה משוערך להיום.

לעתיד: 375 ₪ לחודש, לאחר שיערוכם כאמור, שישולמו במועדים העתידיים בצירוף הצמדה למדד העיתי.

 

צעצועים לימודיים ואביזרים

39. לא הונחה בפני תשתית ראייתית, מפי המומחים מטעם בית המשפט, לצורך של נעמה בצעצועים לימודיים מיוחדים (להבדיל מהצעצועים והמשחקים המיוחדים בתחום הראייה, שבהן אדון בסעיף הבא). לפיכך, אין לפסוק לה פיצוי בגין פריטים אלה. הוא הדין לגבי מכשיר ווקר.

 

צרכיה של נעמה בתחום הראייה

40. לאור חוות דעתו של פרופ' מרין (מיום 11.1.2001), תשובות ההבהרה של ד"ר פרבר (מיום 20.3.2001) וחוות דעתה של גב' שבת (מיום 11.11.2001), נחה דעתי כי יש לפסוק  לנעמה פיצוי לרכישת האמצעים המיוחדים הדרושים לה בתחום הראייה עקב נכותה (כגון: מחשב, לומדות, משחקים צעצועים ומשקפיים). בכך דוחה אני טענות הנתבעים שאין באמצעים אלה כדי לשפר את תפקודיה של נעמה ואת כושר הראייה שלה, כמו גם את טענתם כי אין לראות בהם "צורך" הנובע מן התאונה. לעומת זאת, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי בקביעת גובה הפיצוי בגין פריטי נזק אלה יש לקחת בחשבון כי רוב הילדים נהנים היום ממחשב, כך שאין לראות את הצורך של נעמה באמצעי מחשוב ותוכנה כצורך הנובע רק מהתאונה. כן נראית לי טענתם כי מסך, מקלדת ומתגים לא מוחלפים אחת לשנתיים וחצי (והתובעות גם לא הביאו ראיות בעניין תדירות החלפת המחשב וציודו ההיקפי). בנסיבות אלו, נראה לי כי שיעור הפיצוי בגין פריטי נזק אלה צריך לעמוד על מחצית מהסכומים שנדרשו על-ידי התובעות.

א. הפיצוי עבור רכישתם של המחשב והלומדות יהיה אפוא כלהלן:
לתשלום מיידי: רכישת המחשב והלומדות - 3,434 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד מיום 5.11.202001 ועד היום;
תשלום עיתי: עבור החלפת המחשב וחידוש מלאי התוכנות – 229 ₪, שישולמו במועדים העתידיים, בצירוף הצמדה מיום 5.11.2001.

ב. אותו חישוב ייעשה גם לגבי הפיצוי עבור המשחקים והצעצועים המפורטים בחוות דעתה של גב' שבת, כלהלן:
לתשלום מיידי: רכישת המשחקים והצעצועים – 235$ כערכם ב₪ היום.
תשלום עיתי: עבור חידוש מלאי המשחקים והצעצועים – 10$ כערכם היום, שישולמו במועדים העתידיים, בצירוף הצמדה למדד העיתי.

ג. בנוסף, עבור רכישת משקפיים והחלפתם (1,000 ₪), וכן עבור ביקור שנתי אצל רופא עיניים (650 ₪), הפיצוי יהיה כלהלן:
לתשלום מיידי: 1,650 ₪.
לתשלום עיתי: 1,650 ₪, בצירוף הצמדה למדד העיתי, שישולמו מדי שנה במשך 10 השנים הבאות, החל מיום 1.7.2003  ולאחר מכן – מדי 3 שנים.

 

החזר עבור עמלות לבנקים

41. התובעות טוענות כי בשל מצוקתה הכספית המתמשכת של האם, שנבעה מההוצאות הגדולות והעדר אפשרות להשתכר, בשל הצורך בסיעוד נעמה, חשבונה בבנק היה מצוי ביתרות חובה גדולות החל מלידת נעמה ועד לקבלת התשלום "המעין תכוף" שהועבר אליהן לאחר פסק הדין החלקי בשאלת האחריות (וראו סעיפים 22-23 לתצהירה ונספח י' שצורף אליו). התובעות מוסיפות כי עקב כך גבה הבנק מהאם עמלות עבור הריבית החריגה והמאושרת בשיעור של כ-1,500₪ בשנה. לפיכך, הן תובעות פיצוי בסך 9,000 ₪ (נומינלי) בפרט נזק זה בגין התקופה שמלידת נעמה ועד סוף שנת 1999, בתוספת ריבית מאמצע התקופה. הנתבעים מתנגדים לכך וטוענים כי דפי החשבון שצורפו הינם חלקיים. כן טוענים הם, כי בסיכומי התובעות לא נעשה חישוב מסודר של עמלות בגין הסדרת מסגרת אשראי. אכן כן. לפיכך, ומאחר שגם הנתבעים מסכימים כי דפי החשבון (החלקיים) מלמדים על יתרות חובה שמעל 7,000 ₪ (חלק מהזמן) או 4,000 ₪ (רוב הזמן) החלטתי לפסוק לתובעות פיצוי גלובלי בסך 7,000 ₪ כערכם היום בגין החזר עמלות בנקים.

 

חשבונות טלפון

42. התובעות דרשו פיצוי בסך 5,528 ₪ (נומינלית) בגין ההוצאות על הטלפון ששכרה יפה בתקופת אשפוזה של נעמה (עד דצמבר 1994). הקבלות שנשמרו וצורפו נוגעים למחציתה הראשונה של תקופת האשפוז (עד מאי 1994) והן מסתכמות בסך 2,764 ₪. הנתבעים מוכנים להכיר רק בסכום המגובה בקבלות, אף כי הם מעירים, ובצדק, כי סכום זה כבר נתבע במסגרת הנזק המיוחד, ואין מקום לשלמו פעמיים (סעיף 26 לסיכומיהם). מכל מקום, סביר בעיני להניח כי גם במחצית השנייה לתקופת אשפוזה של נעמה בבית החולים היו ליפה הוצאות טלפון כמו במחצית הראשונה. על כן, ובצאתי מן ההנחה שגם לולא הרשלנות והאשפוז היו לתובעות הוצאות טלפון, אני פוסק לתובעות פיצוי גלובלי על הוצאות טלפון בעבר, כלהלן:
בתקופת האשפוז סך  8,000 ₪; בתקופה שלאחר שחרורה מבית החולים ועד לניתוח (אוגוסט 1998), סך של 150 ₪ לחודש, ובסה"כ, 9,000 ₪; בתקופה שלאחר הניתוח, סך של 100 ₪ ובסה"כ, 5,100 ₪. שלושת סכומים אלה, כערכם היום, ישולמו מיידית.

 

אובדן השתכרות

43. באין מחלוקת על הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות של נעמה, אני פוסק לה פיצוי בגובה השכר הממוצע במשק, החל ביום בו תגיע לגיל 20, דהיינו 3.10.2023, ועד הגיעה לגיל 65 או עד לאחר אריכות ימיה, לפי המוקדם יותר. הפיצוי הזה ישולם במועדים העתידיים, החל מיום 20.1.2004 (לרבות עבור החודשיים שלפני כן). הבסיס לתשלום יהיה השכר הממוצע במשק כפי שיפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ואם יפסיק לפרסם נתון זה, אזי יחושב הפיצוי לפי השכר הממוצע במשק היום בצירוף הצמדה למדד העיתי.

 

קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל של נעמה

43. התובעות טוענות כי יש להעמיד את הפיצוי בגין פרט נזק זה על 1,050,000 ₪. זאת, בין השאר, לנוכח העובדה שעפ"י השנתון הסטטיסטי לישראל, תוחלת חייה של אשה יהודיה הינה 86 שנים, ובשים לב לקיצור המשמעותי בתוחלת חייה של נעמה, קיצור של כ-70 שנה (לפי ממוצע ההערכות הנגדיות של המומחים).

הנתבעים, מצידם, טוענים שנעמה איננה מודעת למצבה וכי כיום (לאחר הניתוח) איננה סובלת מכאבים באותה מידה בה סבלה מהם בעבר. לפיכך, הם מציעים פיצוי בסך 250,000 ₪ בתוספת ריבית מיום לידתה, ובסה"כ 390,000 (נכון לנובמבר2001).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסיקה אליה הפנו, אני קובע כי הפיצויים בגין קיצור תוחלת חייה של נעמה ובגין כאבה וסבלה, יעמדו על 450,000 ₪, כערכם היום. לסכום זה תתווסף ריבית כחוק מיום לידתה.

 

הוצאות מיוחדות - נזק מיוחד הקשור לקטינה (וגם לאמה)

44. בסעיף 36 לסיכומיהן דורשות התובעות פיצוי בסך 370,000 ש"ח בגין ההוצאות המיוחדות שהיו להן, כגון: הוצאות רפואיות, טיפולים פרה-רפואיים, אביזרים, נסיעות, מזון מיוחד, תרופות וכיו"ב, כלהלן: סכום של 100,000 ₪ עבור הוצאות מיוחדות בעבר לפי קבלות; וסכום נוסף של 270,000 ₪ - גלובלי עבור הוצאות מיוחדות בעבר ללא קבלות.

בצדק מלינה ב"כ הנתבעים כי סעיף זה בסיכומי התובעות לוקה בליקויים שונים, שהייתי מתמצתם כליקויי כפל, יתר וחסר. אבאר בתמצית.

"כפל" – משום שכלולות בו דרישות לפיצוי המופיעות גם בסעיפים אחרים לסיכומי התובעות (כגון פיצוי עבור טיפולי פוריות, הנזכרים גם בסעיף 9 לסיכומיהן, שעניינו בנזק המיוחד שנגרם לאם);

"יתר" – כי מופיעות בו דרישות לפיצוי על הוצאות שאינן קשורות כלל למצבה של הקטינה (וראו הפירוט לדוגמא בעמ' 36 לסיכומי הנתבעים, תחת המילים "בסעיף התרופות").

"חסר" – באשר אין בו סיכום מדוייק של הסכומים שהוצאו כשהם משוערכים ונושאים ריבית מאמצע התקופה, כי אם אמירה כללית לפיה: "הקבלות אשר נשמרו  בידי התובעות וצורפו לתצהיריה של יפה (ראה סעיף 49 לתצהירה ונספחים ה'-יא' וכן הקבלות שצורפו לתצהירה המשלים), הינם בסכומים נכבדים המגיעים, בצירוף הצמדה וריבית, לסך של כ-100,000 ₪" (סעיף 36.2 לסיכומי התובעות). לפי החישוב של ב"כ הנתבעים, סיכום ושיערוך מדוייקים של סכומי ההוצאות והוספת ריבית מאמצע התקופה                  (14.10.97), מובילים לתוצאה כי בגין הנזק המיוחד, שאותו צריכות התובעות להוכיח, יש לפסוק פיצוי בסך של 78,000 ₪, לכל היותר, כלהלן:

סק' ה' (לתצהיר התובעת)  – תרופות – 15,060 ₪;

סק' ו' (לתצהיר התובעת)  – טיפולים – 23,772 ₪;

סק' ז' (לתצהיר התובעת) – אביזרים – 11,245 ₪;

סק' ח' (לתצהיר התובעת) – חשבונות טלפון – 2,764 ₪;

סק' ט' (לתצהיר התובעת) - נסיעות וחניה – 5,794 ₪.

סך הכל – 58,636 ₪, ולאחר שיערוך והוספת ריבית מאמצע התקופה (33%) - 78,000 ₪ (במעוגל).

דא עקא, שהסיכום שנעשה על ידי ב"כ הנתבעים לוקה אף הוא בחסר, משום שאינו לוקח בחשבון את הקבלות שצורפו לתצהירה המשלים של יפה, על אף שהתובעות הפנו אליהם בסעיף 36.2 לסיכומיהן (ללא פירוט אמנם). כך שגם הסיכום של ב"כ הנתבעים אינו משקף את השורה התחתונה במדוייק.

מכל מקום, ועל אף שאינני חושד באיש כי עשה כן בכוונת המכוון (כי אם מתוך חוסר תשומת לב וגודש הפריטים והקבלות בתיק זה), הרי שאינני סבור כי בנסיבות העניין יכול (או צריך) בית המשפט לעשות מלאכתם של הצדדים ולתקן את הטעון הבהרה ותיקון. על כן, ומאחר שממילא יש בדעתי לזמן את ב"כ הצדדים לדיון משלים (לרבות לצרכי פשרה) בכל הנוגע לפיצוי בגין הפריטים של תרופות וציוד רפואי, טיפולי פיזיוטרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק, אביזרים מתכלים ובלתי מתכלים, אני מורה בזה כי הצדדים יגישו סיכום משלים לעניין ההוצאות המיוחדות ובו יפרטו, יסכמו במדוייק ויבהירו את כל הטעון תיקון והבהרה (לרבות הקבלות הרלוונטיות שצורפו לתצהיר המשלים), כדי למנוע פיצוי כפול בגין פריטים מסויימים, או פיצוי חסר, או פיצוי שאינו מגיע כלל. התובעות יגישו את הטיעון המשלים בכתב בתוך 10 ימים מהיום, והנתבעים בתוך 10 ימים לאחר מכן (וכל צד ימציא למשנהו עותק מטיעונו המשלים). בפסק הדין המשלים, שיינתן לאחר הדיון  המשלים, אפסוק את הפיצוי בגין הנזק המיוחד לקטינה (ולאם), בהתייחס לאותם פריטים שטרם פסקתי לגביהם במסגרת פרק אחר בפסק דין זה.

 

נזקי האם (התובעת 1)

כאב וסבל

45. בסיכומיהן מפנות התובעות לע"א 398/99 קופ"ח כללית ואח' נ' דיין ואח', פ"ד נה(1) 765 (להלן – עניין דיין), שם אישר בית המשפט העליון פיצויים בגין כאב וסבל בגובה 600,000 ₪ (כולל ריבית) לכל אחד מההורים. זאת, לאחר שקבע שם כי "אכן, הרשלנות הרבה והמצטברת של שלושה הרופאים המערערים גרמה להפלה מיותרת, גרמה צער וכאבים למשיבים וסתמה את הגולל על האפשרות שיוולד להם ילד משותף" (שם, בפסקה 1).

הנתבעים, לעומתן, מפנים לפסק הדין ברע"א 444/87 אלסוחה ואח' נ' עזבון דהאן ואח', פ"ד מד(3) 397 (להלן – עניין אלסוחה), בו נדונו נזקי כאב וסבל של קרוביו של מי שסבל מנזק גוף בתאונת דרכים. מהלכה זו (ומאלו שבאו בעקבותיה) מבקשים הם ללמוד, כי תנאי לפסיקת פיצויי כאב וסבל הינו הוכחת נזק נפשי מהותי, ומשלא הוכח זה, אין מקום ליתן סעד בגינו.

בהתייחסן לעמדת הנתבעים, טוענות התובעות כי אין המקרה הנדון דומה לעניין אלסוחה.

טענתן זו מקובלת עלי. השאלה שעמדה להכרעה בעניין אלסוחה נוגעת לזכאותם של נפגעי "המעגל השני" או "נפגעים מסדר שני"; וכפי שביאר שם כבוד הנשיא שמגר:

"כך, למשל, גרימת נזק גוף לפלוני יכולה להסב נזקים נפשיים מגוונים למספר בלתי מסויים של נפגעים, החל מבני משפחתו הקרובים של הנפגע, דרך חוג חבריו וכלה באין ספור עוברי אורח מזדמנים, אשר חזו באירוע עצמו באופן מקרי, קראו עליו בעיתון או ראו אותו או את תוצאותיו המיידיות בשידור טלוויזיה. קביעת גבולות האחריות בנזיקין בסוגיה שלפנינו אך ורק על-פי אפשרות הצפייה הפיסית של נזק נפשי כלשהו תביא לידי כך שהמזיק, אשר הסב לפלוני נזק גוף ברשלנות, ימצא עצמו חייב לפצות מספר רב של בני אדם, אשר האירוע הרשלני השפיע בדרך כלשהי על רגשותיהם ועל חוסנם הנפשי. תוצאה כזו אינה מתקבלת, כמובן על הדעת, הן מבחינת הנטל הכבד על המזיק  בפרט ועל ההתנהגות האנושית בכלל, והן מבחינת ההכבדה על מערכת המשפט, אותה מבקשים לרתום לעניין כדי לפרוש את הגנת הדין על האינטרס שלא להיפגע מבחינה נפשית. החלה בלעדית של מבחן הצפיות תביא לריבוי תביעות, ובהן, מן הסתם, תביעות בגין נזקים קלי ערך, תביעות סרק ותביעות בדויות" (עניין אלסוחה, בעמ' 431-432).

מדברים אלה מובן, כי אין הם מכוונים לתביעות מסוג זו שבפניי. משעה שהרשלנות הרפואית נוגעת ללידה עצמה, ברי כי גם היולדת וגם הילוד הינם ניזוקים מסדר ראשון. משום כך, אין מקום לבחון את נזקו של מי מהם לאור כללי אלסוחה, שעניינם בנפגעי "המעגל השני" או בנפגעים מרוחקים יותר. כללים אלה תכליתם לצמצם את תחולתה של "חובת הזהירות המושגית" (עמ' 432) בעזרת "פעולת סינון" (שם). אך ברי, כי פעולת הסינון ביחס לרשלנות שאירעה במהלך לידה, לא נועדה ל"סנן" את היולדת עצמה.

קביעת גובה הפיצוי בראש נזק זה נעשית בדרך של אומדן לפי נסיבותיו של העניין הנדון. בתיק זה ענייננו בתובעת שהרשלנות הרפואית שללה ממנה את היכולת לחוות את חוויית ההורות לילדה בריאה ושלמה, שכה ייחלה לה. תחת זאת, נגזר על יפה, כתוצאה מרשלנות הנתבעים, להתייסר ולחיות בצער ובסבל לכל חייה, נוכח נכותו הקשה של פרי בטנה היחיד, נעמה.

אשר על כן, אני קובע כי הפיצוי על כאבה של יפה ועל סבלה, יעמוד על 400,000 ₪ כערכם היום. סכום זה ישולם בצירוף ריבית כחוק מיום הלידה.

בשולי הדברים אעיר, כי חרף טענות התובעות בסיכומיהן,  אין מקום להגדיל את סכום הפיצויים בשל התנהלותם הדיונית החריגה והבלתי תקינה של הנתבעים, עליה עמדתי בפסק הדין החלקי בשאלת האחריות, בו גם דחיתי מכל וכל את ההודעה לצד שלישי ששלחו הנתבעים ליפה (וראו שם, סעיפים 22-28, 61). בשלב הדיון בשאלת האחריות טענו התובעות כי יש מקום לפסוק להן בגינה הוצאות לדוגמה. טענתן זו התקבלה שם, ואין מקום לשוב ולהידרש לה בשלב זה.

 

נזקים מיוחדים

46. יפה תובעת פיצוי מיוחד בסך 15,000 ₪ (משוערך למרץ 2001) בגין טיפולי פוריות שהוציאה לאחר לידתה של נעמה (סעיף 15 לתצהירה). ואולם, כפי שציינתי לעיל, גם במסגרת הפרק העוסק בנזק המיוחד של נעמה (ואמה) נדרש פיצוי בגין טיפולי פוריות. על כן,  אדון בדרישה זו לאחר שיוגש הטיעון המשלים כאמור לעיל.

במסגרת פרק זה מבקשת יפה מבית המשפט לפסוק לה פיצוי מיוחד בסך 200,000 ₪ לצורך אימוץ ילד בחו"ל, וזאת, לאחר שהבינה מרופאה כי עקב גילה ושיטות ההפריה הנהוגות בארץ, עליה לזנוח את נסיונותיה להרות שוב. דא עקא, כי עלותו של אימוץ בחו"ל הינה עניין שבעובדה, ולא הוצגה בפניי כל ראיה העשויה ללמד על גובהה של עלות זו. באשר ליתר הנזקים המיוחדים שיפה תובעת, אדון בהם במסגרת הדיון בפרק על "הנזק המיוחד של נעמה" (כמוצע על-ידי התובעות בסעיף 9.4 לסיכומיהן), וזאת לאחר שיוגש הטיעון המשלים כאמור.

 

ניכויים

תשלומי העבר

47.  הנתבעים מבקשים לנכות מהפיצויים את התשלומים דלהלן:

א.    סך של 25,000$ שנתקבל מ"מכבי מגן": צר לי להעיר כי טענות הצדדים בעניין זה היו חלקיות ביותר וללא כל הפניות לחקיקה הקיימת בתחום (כגון סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב]). לאחר ששקלתי את העניין, באתי למסקנה כי סכום זה – ששימש לכיסוי הוצאות סיעוד של נעמה – יש לנכותו מהפיצויים. זאת לאור עקרון הסוברוגציה (תחלוף) לפיו נתונה למכבי מגן (אגודה שיתופית לביטוח הדדי נגד מחלות בע"מ) או לקופת חולים מכבי (מכבי שירותי בריאות) זכות לשיפוי בגין התשלום הזה. לתוצאה זו מגיע אני בין אם יש לראות בתשלום הזה כתשלום שניתן על ידי "קופת חולים" מכח סעיף 10(ב)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, ובין אם יש לראות בו תשלום ששולם על ידי "מבטח" לפי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. כשלעצמי, נוטה אני לאפשרות הראשונה.  חיזוק לכך ניתן למצוא בסעיף 95 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א – 1981, לפיו:

"על קופת חולים כהגדרתה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 לא יחולו הוראות חוק זה לענין שירותים רפואיים שהיא נותנת לפי החוק האמור לרבות שירותים נוספים בהתאם לסעיף 10 בחוק האמור".

וסעיף 10(ב)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מוסיף וקובע כי להבדיל משירותי הבריאות האחרים (שלפי הסיפא ניתנים בדרך של שירות ממש ולא כתשלום כספי), הרי ששירותי הסיעוד אינם צריכים להינתן "בידי הקופה או באישורה".

על סעיף 10 בחוק האמור חל גם סעיף 22 לאותו חוק המורה, לאמור:

"קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחד, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי הבריאות למי שנפגע או שחלה כאמור".

היוצא מן האמור לעיל הוא, כי יש לנכות את הסכומים ששולמו על-ידה מהפיצויים הנפסקים לניזוק. זאת, משום שקופת החולים היא הזכאית כעת להיפרע בגין הוצאות שהוציאה לטיפול בניזוק. אם לא ינוכו הוצאות הקופה מהפיצויים הנפסקים לניזוק, התוצאה תהא שהמזיק משלם לניזוק כפל פיצוי: הפיצוי האחד משולם ישירות מהמזיק לניזוק (עפ"י פסק הדין), והפיצוי האחר מועבר באמצעות קופת החולים (המממנת את הטיפול ואח"כ משופה בידי המזיק בשיעור עלותו). תוצאה זו לא זכתה לברכתה של ההלכה הפסוקה, כדברי השופט אור:

"בכל אותם מקרים שבהם אין חובה על הניזוק להחזיר למיטיב את ההטבה, ואילו המיטיב זכאי על-פי החוק לקבל את תמורת ההטבה מהמזיק, אפילו שלא נאמר הדבר במפורש בדבר חקיקה – קבעה ההלכה, שאין הניזוק זכאי לקבל מהמזיק את שווי ההטבה; שאם יקבלה, ואחר כך ייאלץ המזיק לשפות את המיטיב, יצא המזיק משלם למעלה מסכום הנזק שנגרם לניזוק והניזוק יצא מפוצה מעבר לסכום נזקו.

[…]

אכן, הלכה מבוססת היטב היא, שבמקרה של צד שלישי אשר היטיב עם הניזוק, והוקנתה לו בחוק זכות שיפוי מהמזיק על הטבתו, שווי ההטבה ינוכה מסכום הפיצוי שבו חב המזיק כלפי הניזוק. רק כך יובטח שהמזיק לא יחוייב בסכום העולה על גובה נזקו של הניזוק, והניזוק לא יקבל מהמיטיב ומהמזיק ביחד סכום העולה על גובה נזקו" (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח נ' אלחדד ואח', פ"ד נא(2) 724, 748-749).

יצויין כאן, כי קופת חולים מכבי אכן דרשה מהנתבעים את החזר הסכום הזה, כעולה ממכתבה מיום 4.7.2000 של באת-כוחה (נספח ג'3 לתצהיר המשלים של יפה מיום 8.11.2000; וראו גם סעיף 2 למכתב מיום 28.12.99 של ב"כ קופת חולים מכבי, שצורף כנספח ג'1 לאותו תצהיר).

גם אם נלך בדרך השניה, לפיה יש לראות בתשלום הסכום הנדון כתשלום שנעשה על ידי מבטח לפי חוק חוזה הביטוח, הרי שבמקרה זה יחול גם סעיף 62(א) שבו), הקובע לאמור:

"תחלוף
היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם".

גם כאן, משהעבירה קופת חולים מכבי (או מכבי מגן) את התשלום בגין שירותי הסיעוד, קמה זכותה לשיפוי מהמזיק (בהעדר טענה  לתחולת סעיף 54(א) לחוק חוזה הביטוח).

לסיכום: סכום זה (25,000$), שהועבר בתשלומים, ינוכה מהפיצויים לפי השער היציג של הדולר מאמצע התקופה, 40.4.97 (3.4 ₪ לדולר), בצירוף הצמדה וריבית מאז ועד היום.

ב.    סך של 75,509 ₪ שנתקבלו מקרן הסיעוד: התובעות אינן מתנגדות לניכויו של סכום זה, שנתקבל אף הוא בתשלומים. לפיכך אני מורה על ניכויו, בתוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה (30.5.96).

ג.     סכומים לא משמעותיים שקיבלו התובעות כ"תשלומי חסד" מאגודת אילן, לשכת נשיא המדינה, ארגון וראייטי, וקרן יד אבי היישוב: מעצם זהותם של הגופים המעניקים, מסתברת יותר האפשרות לפיה הועברו התשלומים לא מתוקף חובה שבדין, אלא מתוך מניע מוסרי. לפיכך אין לנכותם (וראו: ע"א 370/79 פרפלצ'יק נ' מוטס ואח', פ"ד לד(3) 551, 553).

ד.    סכומים שנתקבלו מלשכת הבריאות המחוזית: במקרה זה, אין זהותו של הגוף המשלם יוצרת פרזומפציה בדבר וולונטריות התשלום. מאחר שכך, על התובעות היה הנטל להוכיח את וולונטריות התשלום, והן לא עשו כן. יתרה מכך, לשכת הבריאות המחוזית הינה סניף של משרד הבריאות, שהינו נתבע בתיק זה. אין הצדקה לכך שמשרד הבריאות יפצה את התובעות בשיעור הכפול מנזקן. לסיכום: אני מורה כי סכומים אלה ינוכו מהפיצוי בצירוף הצמדה וריבית כלהלן: 2,200 ₪ מיום 6.7.99; 650 ₪ מיום 12.8.97.

ה.    קצבאות ילד נכה: התובעות אינן חולקות כי יש לנכותן. ברם, הן טוענות כי שיעורן המדוייק לא הוכח וכי היה על הנתבעים להגיש חוות דעת אקטואריות בעניין כמקובל. אף כי יש משהו בטענתן, הרי שאין בכך כדי למנוע מבית המשפט לקבוע את סכום הניכוי בגין העבר (עד לנובמבר 2001) וזאת על בסיס נ/8 והחישוב שנעשה על ידי הנתבעים בעמ' 42 לסיכומיהם (והתובעות לא חלקו על נכונות חישוב זה). לפיכך, הניכוי בגין קצבה זו, ייעשה  לפי סכום של 124,834 ₪ (עד לנובמבר 2001), בתוספת 20,631 ₪ בגין 13 החודשים שהתווספו עד לדצמבר 2002 (לפי 1,587 ₪ לחודש), ובסך הכל 145,465 ₪, כשסכום זה מחושב להיום ונושא ריבית מאמצע התקופה (שראשיתה בחודש ינואר 1994) ועד היום.

ו.     גמלת הבטחת הכנסה: תשלום גמלה זו עד לגיל 7 ניתן ללא קשר לגובה ההכנסה, וזאת מעצם היות התובעות משפחה חד-הורית: סעיף 2(א)(5) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (וראו: ע"א 520012/90 טרכטנברג נ' שמיר חברה לביטוח, דינים עליון). לפיכך, תשלומי הגמלה שהתקבלו עד שהגיעה נעמה לגיל 7 לא ינוכו (ומאז הזכאות לגמלה זו הופסקה: סעיף 3 לתצהירה המשלים של יפה; תעודת עובד הציבור מיום 23.11.2000 – נ/8).

ז.     תשלומים "מעין תכופים" ששילמו הנתבעים לתובעות בהמלצת בית המשפט:
(1).   סך של  500,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית מיום 17.1.2000.
(2).   סך של 200,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.8.2002.

 

תשלומים בעתיד

48. מהתשלומים שישולמו בעתיד יש לנכות את קצבאות המוסד לביטוח לאומי (החל מינואר 2003), כלהלן:
א.     קצבת ילד נכה.
ב.      קצבת שירותים מיוחדים, מעת שנעמה תהיה זכאית לה.
ג.       קצבת ניידות, מעת שנעמה תהיה זכאית לה. 

קצבאות אלו – ככל שקיימת זכאות לקבלן, במצטבר או לחלופין - ינוכו מהפיצויים שישולמו בעתיד כתשלומים עיתיים (להבדיל מהתשלומים המיידיים), וזאת לאחר שהנתבעים יגישו לבית המשפט, בתוך 30 יום מהיום, חוות דעת אקטוארית שתקבע את שוויין המדוייק של קצבאות אלו.

כדי למנוע ספק, הגשתה של חוות הדעת האקטוארית לא תעכב את ביצוע התשלומים המיידיים שיש לשלם לפי פסק דין זה (לאחר ניכוי תשלומי העבר) בגין העבר ובגין התשלומים המידיים.

 

שונות

יתרת ההוצאות שנפסקו בפסק הדין החלקי (בש"א 1582/00)

49. בפסק הדין החלקי בשאלת האחריות חייבתי את הנתבעים לשלם לתובעות את כל הוצאות המשפט – לרבות תשלומים עבור חוות דעת מומחים והזמנת עדים מטעמן לבית המשפט (לרבות העדים המומחים). דא עקא, לאחר שהנתבעים נמנעו מלשלם את הוצאות המשפט הגישו התובעות בקשה בכתב ליתן החלטה המחייבת אותם להעבירן לידיהן ללא כל דיחוי נוסף (בש"א 1582/00). צר לי שגם בעניין זה נאלצו התובעות להתדיין עם הנתבעים (לרבות בבקשה נוספת שהוגשה בגדרה - בש"א 2056/00 - בה ביקשו הנתבעים לבטל החלטה שניתנה כנגדם במעמד צד אחד, בקשה שנעתרה).

מכל מקום, לאחר שהבקשה הוגשה ולאחר שהצדדים החליפו ביניהם תגובות ותגובות לתגובות, נאותו הנתבעים לשלם אך חלק מהוצאות המשפט שנפסקו נגדם. בדיון שהתקיים בפניי ביום 12.7.2000, הצהירה ב"כ הנתבעים בזו הלשון: " ... אני מסכימה לחלק מן ההוצאות שנותרו במחלוקת, כך שלמעשה יוותרו במחלוקת רק סעיפים ו', ח' ו-ט' בתצהיר של הגב' טרלובסקי מיום 4.7.2000". בעקבות זאת, הוצאתי מלפניי החלטה למחרת היום (13.7.2000), שבה אישרתי את כל ההוצאות שפורטו בתצהיר התובעת 1, למעט, באותו שלב, את ההוצאות הנזכרות בסעיפים ח' (תימלול קלטות) ו-ט' (שכרו של ד"ר וייס) לתצהיר. בהחלטתי מיום 30.10.2000 קבעתי כי החלטה בעניין זה תינתן בפסק הדין העיקרי. הגיעה אפוא העת להחליט בעניין יתרת ההוצאות, על בסיס הטענות שהועלו בגדר הבקשות הנ"ל (שאליהם הפנו הצדדים בסיכומיהם, מבלי להוסיף עליהן).

א. הוצאה ח' בתצהיר התובעת (הוצאות 11, 13, 22 בלשון הנתבעים) – תימלול הקלטות:

בניגוד לטענת הנתבעים, תמליל הקלטות הוגש כמוצג בתיק זה (ת/4). על כן, לא הייתה הצדקה למיאונם של הנתבעים לשאת בהוצאה זו (3,157 ₪ נומינלית).

 ב. הוצאה ט' בתצהיר התובעת (הוצאה 27 בלשון הנתבעים) - התייעצות עם ד"ר וייס:

המדובר בדרישה להוצאות בסכום כולל של 10,530 ₪ (נומינלי) בגין התייעצות של התובעת עם רופא עובר להגשת התביעה ובמהלכה. פריט זה מופיע (בין שאר פריטי ההוצאות) בפלט של משערכת מיום 6.12.99 כהוצאה לצורך "התייעצות מומחה", מבלי לציין זהותו של הרופא (בעוד ששמותיהם של הרופאים האחרים מופיעים שם). בנסיבות אלה הייתה הצדקה להתנגדות ראשונית של הנתבעים לשלם הוצאה זו. ואולם, לאחר שהתובעות הבהירו כי מדובר כאמור בד"ר וייס, שבו נועצו טרם הגשת תביעה מורכבת זו ובמהלך המשפט עצמו, ולאחר שגם צירפו את מכתבו מיום 5.5.99, קשה להצדיק את התנגדות הנתבעים לשלם גם הוצאה זו.

העולה מן האמור לעיל, כי לנתבעים לא היתה סיבה שלא לשלם את יתרת ההוצאות הפסוקות שטרם שילמו. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין ההליכים בבש"א 1582/00.

 

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

50.  הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט שהיו לתובעים בשלב השני של המשפט.

בנוסף לכך, יישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכומי הפיצויים שנפסקו לעיל  לתשלום מיידי (קרי: כל הפיצויים שלא ישולמו בתשלומים עיתיים), לאחר ניכוי תשלומי העבר שפורטו בסעיף הניכויים לעיל (למעט שני התשלומים ה"מעין תכופים"), ובתוספת מע"מ כחוק.

בפסק הדין החלקי בשאלת האחריות (בפסקה 61), קיבלתי את בקשת התובעות לחייב את הנתבעים בהוצאות לדוגמה, בגין ההתדיינות עד לאותו שלב. בהתאם לכך חייבתי את הנתבעים לשלם לתובעות שכ"ט עו"ד בסך 150,000 ₪ כהוצאות לדוגמה. ברי, כי אין לנכות אותן משכר טרחת עו"ד שנפסק עתה לתובעות, שהרי בכך היה ניטל עוקצן.

ההלכה קבעה כי יש להוסיף ולפסוק שכר טרחה גלובלי גם ביחס לתשלומים העיתיים (ע"א 2300/92 רחמים ואח' נ' גנדלר ואח', דינים עליון, פסקה 21). אני מותיר את ההכרעה בעניין זה לפסק הדין המשלים.

 

סוף דבר

51. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעות כלהלן:

א.     לתשלום מיידי:

(1) סכומי הפיצויים דלעיל (למעט התשלומים העיתיים) בצירוף הצמדה וריבית שנקבעה לצידם, בניכוי תשלומי העבר ובצירוף ההצמדה והריבית שנקבעה לגביהם.

(2) הוצאות המשפט בגין השלב השני של המשפט כפי שנקבעו לעיל.

(3) שכ"ט עו"ד כפי שנקבע לעיל.

(4) שכ"ט עו"ד בגין בש"א 1582/00     כפי שנקבע לעיל.

ב.      בתשלומים עיתיים

סכומי הפיצויים לעתיד כפי שנקבעו לעיל, לאחר שינוכו מהם תשלומי העתיד (קצבאות המוסד לביטוח לאומי); הוראות מפורטות לביצוע הניכוי יבואו במסגרת פסק הדין המשלים, שיינתן לאחר שהנתבעים יגישו (בתוך 30 יום מהיום) את חוות הדעת האקטוארית הצריכה לכך, כאמור לעיל. 

בפסק הדין המשלים אפסוק גם בעניין שכ"ט עו"ד בגין התשלומים העיתיים, כאמור לעיל.

 תוכנית השקעה

52. ב"כ התובעים יגיש לבית המשפט, בתוך 30 יום, תוכנית השקעה של הפיצויים החד פעמיים שנפסקו לנעמה בגין ניידות ודיור (עד לרכישתם) ובגין הנזק הלא ממוני.

הוראות להמשך

53. הצדדים יגישו טיעון משלים בגין הנזק המיוחד של הקטינה (ואמה), בתוך 30 יום מהיום, כאמור לעיל.

54 . בסעיף 4 להחלטתי מיום 7.3.02,  ציינתי כי אפשר שלאחר שאעיין בסיכומי הצדדים אזמין אותם לישיבת פשרה, כדי לסיים, ולו רק חלק מהפריטים שבמחלוקת, על דרך של פשרה. לאחר שקבעתי בפסק דין זה את הפיצויים במרבית ראשי הנזק, נראה לי כי יש עדיין מקום וצורך לזמן את הצדדים לדיון משלים – לרבות ובעיקר לצורכי פשרה – בעניין הפיצוי (העתידי ברובו) עבור הפריטים של תרופות וציוד רפואי, טיפולי פיזיוטרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק, אביזרים מתכלים ובלתי מתכלים. המדובר בפריטים רבים ומגוונים, שעצם הצורך ברובם אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, אך כמותם ותדירות הספקתם או חידושם שנויים במחלוקת עמוקה ביניהם (חרף חוות הדעת של המומחים המוסכמים). זאת, בין היתר, על רקע חוק בריאות ממלכתי והשינויים האפשריים בסל הבריאות.


אני קובע, אפוא, את התיק לדיון משלים ליום 24.2.03 בשעה 9:00.

 

ניתן היום י' בשבט, התשס"ג (13 בינואר 2003), בהעדר הצדדים. 

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותודיעם טלפונית כי ניתן.                                                                              

דוד חשין, שופט


נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
______________________________________________________________________________

מקור פסק הדין:

נבו הוצאה לאור בע"מ  nevo.co.il   המאגר המשפטי הישראלי

 

 
     
עורך דין רשלנות רפואית | עורך דין נזקי גוף |  רחוב קרן היסוד 36, ירושלים 92149  |  טלפון:  02-5662662   |  yaron@moyallaw.co.il
בניית אתרים דיגידם בניית אתרים  |  קידום אתרים בירושלים